הכצעקתה? <br>

מקרה הדקירה בגבו של רופא בבית החולים 'קפלן' ברחובות על-ידי פלוני מחוליו פותח תיבת פנדורה, אך לא אותה תיבה אשר הקורא הממוצע חוזה בה בעיני רוחו וכמסתמן מהמדיה המנסה להציג פן חיובי בה, אף מתלהם, לאחר התנהלותה השלילית בנושאי ציבור ומדינה לאורך זמן רב.

נראה כי קיימת התגייסות כללית של התקשורת בנוסף למוסדות הרפואיים הרשמים לגנות את המעשה האלים נגד הרופא אשר בהחלט וללא שמץ של ספק ראוי לכל גינוי. מתקבל הרושם כי מספר התקיפות האלימות נגד רופאים מתגבר והולך. האם זה אך רושם? האם כצעקתה?

מאידך, יש להעלות לדיון את חלקה שני של אותה תיבת פנדורה והיא, הפלא ופלא אך הכיצד לא, הטיפול לו זוכים החולים והמטופלים. אפשר ועל פניו הטיפול הינו ללא דופי, הרופאים הינם מלאכי שרת ומסירותם לחוליהם הינה לדוגמא, אך האם אכן זהו המצב לאשורו ובכל מקרה ומקרה? האם ישנם חריגים בקרב הרופאים אשר שבועתם בשם היפוקרטס ניתן לכנותה למצער היפוקריטית? האם כצעקתה?

חמדנות ונהנתנות

אנו עדים לנהיית החברה הישראלית לעבר חמדנות ונהנתנות ללא מצרים הקיימת ללא עוררין בקרב שכבות נרחבות בה. האם עלינו להניח כי הרופאים אינם חלק מהחברה? הלוואי, אך כל העדויות מראות כי הרופאים הינם חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית וכי כל שניתן לאמור אודות החברה בה הם חיים ניתן לשייכו אליהם בשלמות.

בעשור האחרון עדים אנו לנהירה הולכת וגוברת של רופאים לכיוון הפרקטיקה הפרטית ורבים מהם "משלבים" תעסוקה ממשלתית עם פרקטיקה פרטית. קיימות עדויות רבות לכך כי רופאים רבים מועלים בתפקידם "הממשלתי", נמצאים אך שעות ספורות בבתי החולים ומבלים את שארית יום עבודתם בפרקטיקות הפרטיות.

בתאריך 1 מאי 2008 הופיע נציג הרופאים בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום ופסל מכל וכל את המונח "חלטורה" המוענק לעבודתו של הרופא בפרקטיקה הפרטית בטענו כי "עבודה צדדית" זו גם היא שרות לציבור ממש כמו עבודת הרופא במשרתו "הממשלתית". אין דבר מופרך מזאת. לאיזה ציבור בדיוק מכוון הרופא הנכבד?

הנזקקים לשרותי הרופאים בבתי החולים נמנים במדה רבה עם מיעוטי האמצעים אשר ידם אינה משגת לשלם את הסכומים הגבוהים הנדרשים מהמטופלים בפרקטיקות הפרטיות. אם הרופא נעדר מעבודתו בבית החולים או נוכח שם לשעות ספורות בלבד הרי שהמטופלים הנזקקים יוצאים נפסדים והטיפולים בהם מתעכבים בצורה שאינה נסבלת והוגנת. בעוד בעל האמצעים יכול לברור את אפשרויות הטיפול ותיזמונן, הרי חסר האמצעים חייב, מסיבות כלכליות גרידא, לקבל הטיפול בבית החולים הממשלתי בלבד ואם הרופא אינו נוכח הרי שבריאותו וחייו נמצאים בסכנה. מה עוד כי באם נוצרו מצבי חרום בו-זמנית בבית החולים כמו גם בפרקטיקה הפרטית, חייב "הרופא הלולין" לפסוח על שני הסעיפים. במי לדעתכם יעדיף לטפל ראשון?

כך, כפי שפורסם היה במקרה הדקירה האחרון. הטיפול באדם זה נדחה תשע פעמים ויש להבין לרוחו מדוע חש עצמו נפגע אנושות מצורת הטיפול בבעיתו הבריאותית. נכון, תגובתו אינה מתקבלת על הדעת בשום מקרה. אין כל הצדקה לפי כל אמת מידה לפעולה האלימה שהפעיל נגד הרופא ועליו להיענש בכל חומרת הדין האפשרית בחוק.

מאידך, ההתעלמות של הציבור והארגונים הרפואיים מהבעיה החמורה הנוצרת על-ידי התנהלות רופאים מסוימים אין עליה סליחה ומחילה ועליה להיות מטופלת, כמו הרופאים הסורחים גם הם, בכל חומרת הדין. ללא ספק ישנם רופאים תאבי ממון, והם אינם אך עשבים שוטים ספורים, המהמרים בחיי מטופליהם חסרי האמצעים לטובת האבסת כיסיהם הם. זאת ועוד, עדין לא הבאנו את אשמת הגנבה שיש להשיתה על כל אדם, כולל רופאים, המקבלים משכורת ממשלתית מלאה ומנצלים זמן זה לייצור משכורת נוספת בחלטורה צדדית. גם על כך אסור שתהיה סליחה ומחילה.

מאין יבוא עזרי

הטענה כי הרופאים אינם משתכרים דיים וכך עליהם לעסוק בחלטורות רפואיות (כן, חלטורות) אינה ממין הענין. אין האזרח חייב לשאת בתוצאת אזלת וקוצר ידם של המשרדים הממשלתיים אשר מופקדים על פתרון בעיות אלו. דומה כי משך העשור האחרון משכה הממשלה את ידה מנושא בריאות ורווחת האזרח והטילה אותו לידי ציניקנים רודפי טובת עצמם בלבד. התוצאה היא בהתאם.

ברי הוא כי חלוקת המשאבים, השחיתות הציבורית והאישית, הבולעים תקציבי עתק, למטרות אישיות נלוזות אף נפשעות, גורעים מרמת הטיפול הרפואי לה זכאי האזרח ומביאים לכן את האזרח הקטן למעשים נואשים בבחינת "מאין יבוא עזרי? ומכאן אם אין אני לי מי לי".

תקציב המדינה משול לשמיכה קצרה אשר לעולם אין בה די. כל שחיתות ציבורית ופרטית מקצרת ומקווצת את השמיכה יותר ויותר ומותירה חלקים נרחבים יותר בציבור ללא מענה לצרכיהם. יראה כל מושחת כאילו הוא אחראי לכשלים בריאותיים של אזרחי המדינה מפאת מחסור באמצעים. יראה כל אזרח המתיחס בשיוויון נפש לנושא השחיתות והמושחתים או רחמנא ליצלן אף תומך בכך כאילו והוא הינו עזר נגד המושחת במניעת או עיכוב טיפול רפואי באזרחי המדינה מעוטי האמצעים. מה עוד שעוסקים אנו כאן בקטע צר ממכלול הנושאים עליהם מופקד השרות לציבור.

לכל אלו אשר עדיין מפקפקים בנזקים האדירים אשר השחיתות הציבורית מביאה על ראשי האזרחים, לכל אלו החושבים כי "להם זה לא יקרה" הרי טעות חמורה בידם, מקרה הדקירה האחרון הוא תוצאה עקיפה אך ברורה של ההתנהלות הציבורית הנלוזה. בהקשר הרחב, האלימות ברחובותינו נובעת כולה מהתנהלות קלוקלת ומושחתת של חלקים בשרות הציבורי והשלטון.

אם לא יטופל נושא זה הרי שאנו בסיפה של תקופת אלימות נגד רופאים, כמו גם נגד משרתי ציבור אחרים, אשר תלך ותחריף ועדיין לא ראינו דבר לעומת האפשרי שיקרה. הגרוע ביותר אפשר והינו עדיין לפנינו כאשר נגיע ליום אשר בו הציבור או חלקיו יחליטו לעשות מעשה ולקום על השלטון והשולטים בו תוך נקיטת אלימות וקיעקוע השלטון הדמוקרטי.