בשבוע הקודם (4.7.2003) פרסם משה פייגלין בעיתון "מקור ראשון" קריאה לחיילי צה"ל לסרב פקודה לפנות מאחזים. עוד טען מר פייגלין, כי "השאלה אם לסרב לפקודה הנואלת ההיא אינה שאלה הלכתית". המצפון האישי אליבא דפייגלין קודם להלכה.
באותו היום ממש פרסם הרב שלמה אבינר "הלכות מאבק על ארץ - ישראל" בעלון "באהבה ובאמונה" 415. וכך הוא כותב: "זכור! רבנו הגדול הרב צבי יהודה עמד בראש כל הגדודים המתיישבים ביש"ע, אך מעולם, מעולם, חייל לא שמע מפיו: סרב פקודה!".
עוד קודם לכן כותב הרב אבינר אל החייל והקצין כך: "אף הוא, אין לו לקיים מצווה על-ידי עבירה. לפורר את צה"ל - זו עבירה גדולה. צבאנו עומד על בסיס האחדות, אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. צבא מפורר אינו צבא, ומעמיד את האומה בסכנה.
... בצבא מתחדשת בכל תוקפה הנשמה הכלל ישראלית. תקיעת חרב בצבא היא הפך כל מהלך תחייתנו".
שתי עמדות מנוגדות - שני עולמות אמוניים.
האם הרב אבינר איננו מפעיל שיקולי מוסר ומצפון? בודאי שכן. אבל, וזהו אבל גדול, המצפון היהודי בפרט (וכל מצפון בכלל) כפוף לשיקולי מוסר - אמוני אובייקטיביים ולא להלכי- לב סובייקטיביים.
באורח מוזר מר פייגלין תובע מאיתנו עמדה פוסט מודרניסטית למצפון.
זאת ועוד, מר פייגלין מציג באופן עקבי עמדות המבטאות יאוש מן ההווה הנוכחי של העם היהודי מתוך מגמה לפורר את האמון בעם ישראל ובהנהגתו הנוכחית, ולצייר את דרכו כיורשת היחידה. עד כדי כך שהוא מטיל רפש בחלקים שלמים בעם ישראל (כמו ה"הוויה החילונית הגוססת") ומגביר את הפירוד בעם (מאמרו מאותו יום ובאותו מקום של דר' רון בריימן, מגדולי הלוחמים למען עם ישראל וארץ ישראל, אשר כותב בתגובה לדברי רבנים מסוימים שהציונות החילונית הגיעה לסוף דרכה כי "מדובר ביצירת פער בין נאמני א"י חילונים ודתיים דווקא בימים שבהם איחוד כל הכוחות ...הוא חיוני מתמיד" הוא תמרור אזהרה מהנזקים שגורמת דרכו של מר פייגלין).
באותו אופן עושה מר פייגלין דה לגיטימציה לכל המנהיגים הנוכחיים (שרון, נתניהו, מופז...) תוך ניסיון ליצור תחושה שעד שהוא לא ישים את הכתר על ראשו אזי אין לעם ישראל סיכוי.
זוהי אותה הדרך השבתאית המנצלת מציאות מסובכת לצורך מתן פתרונות קלים תוך שחרור מצפונינו מהקשרים כלל ישראליים ומן האחריות הלאומית ההסטורית כלפי עתידנו כאומה ולא רק כיחידים.
לעומתו מציג הרב שלמה אבינר את דרך הגבורה הרבנית: הכרת הטוב של ההווה וראיית כלל ישראל לגווניו כשייכים למהלך תחייתנו ובעיקר, אחריות אמיתית להווה היהודי תוך הישמרות מכל פגיעה בממלכתיות הישראלית.
מול המרדנות הנערית המושכת את לב המיואשים עומדת, כתמיד, כוחה של הרבנות האמיתית המחזקת את העם ולא מייאשתו, המאחדת ולא מפוררת אותו.
כבמשפט שלמה אומר לנו מר פייגלין: סרבו - קרי, גזורו. ואילו האם האמיתית קוראת לנו להחיות את הילד. למחנה הלאומי האמיתי, מימין ומשמאל, אופציה של סרבנות שייכת למקרי קיצון קשים במיוחד שלא לכל אחד היכולת להכריז עליהם.
הציונות החילונית איננה עציץ כפי שטוען מוטי קרפל חברו של מר פייגלין אלא היא ענף יפה, עם חסרונות כמובן, בהיסטוריה של העם היהודי (הכותב הוא יהודי שומר מצוות).
ועוד הערה: הייתכן שזו הסיבה לעובדה שמר פייגלין בחר בדרך הקצרה והארוכה של ניסיון השתלטות על העם מלמעלה דרך הפוליטיקה,ואילו הרב שלמה אבינר בחר בדרך הארוכה והקצרה של הרב קוק זצ"ל שהיא ניסיון לחנך את העם ולבנות את יסודותיו מלמטה?
