רק לאחרונה, כעשר שנים לאחר יציאתו לאור, הזדמן לי לקרוא את ספרו של אלי עמיר 'אהבת שאול' והוא העלה בפני שתי סוגיות חשובות הקשורות זו בזו. אך תחילה לאלה מביננו שלא קראו את הספר אספר בקצרה כי מדובר בסיפורו של שאול, ספרדי דור שביעי בארץ אשר פוגש בחיה, ביתם של ניצולי שואה בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת. הם מתאהבים אך הוריה של חיה מתנגדים ליחסיה עם שאול ובאמצעות רגשות אשמה גורמים לחיה לעזוב את אהוב לבה ולהתחתן עם בחור אשכנזי ומסודר שהוריה ייעדו לה, החלטה שגורמת לה ולשאול אומללות גדולה עד סוף ימיהם.
על אהבה כאהבת שאול כתב בעל שיר השירים: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה-עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה: שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה, אֵין בָּהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת; אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים. שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים, בַּשּׁוֹשַׁנִּים. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ.
אך בחיה כן היה מום אחד ומום זה הוא הוריה. ידוע כי סיפורים מעין אלה התרחשו במציאות בראשית שנות המדינה, אך עד היום לוקחים להם הורים חרות לנהל את חיי ילדיהם בתחומים רבים ומגוונים (לפחות את תחומי הלב הם נטשו כמעט לחלוטין). אבל מדוע בכלל לוקחים לעצמם הורים זכות לנהל את חיי ילדיהם? מן הבחינה המוסרית אין להם שום זכות לכך ואימרת ההורים "אני גידלתי אותך" הינה נבובה וחסרת צידוק מוסרי, הלא כל חתולה תגדל את ילדיה,זהו אינסטינקט של כל היונקים. דומה הדבר לאדם שירצה פרס על כך שהוא נושם.
גם מבחינה הסתברותית, סביר כי בעולם מתפתח החלטות הילדים יהיו 'נכונות' יותר. בעולם בו סבי רכב על חמור וחי בעולם של נקמות דם, אבי נתקל בטלוויזיה רק בשנות העשרים שלו והיה עובד בעל קביעות בחברה ממשלתית ואני כבר חלק מדור המחשב הרי שניסיון חייהם של הבוגרים ממני הוא הרבה פחות רלוונטי מאשר בדורות קודמים. דומה גם שבני אדם אינם לומדים מנסיונם שלהם ולמרות שהם עצמם לא אהבו את ניסיונותיהם של הוריהם לנהל את חייהם, הם עושים לילדיהם את אותו הדבר בדיוק.
אבל אבותינו לא הביאו עמם רק את ניסיון חייהם האישי מן הגלות. הם הביאו בראש ובראשונה את המסורות והמנהגים שהתגבשו במשך מאות ואלפי השנים שבהם חיו מחוץ לארצם. ואם לומר את השם המפורש, הם הביאו איתם את הגלות. עד מלחמת יום הכיפורים שהיוותה קו פרשת מים בנושא זה התביישו רוב הישראלים החדשים במורשת הגלותית, היה להם הרבה יותר נוח לקבל עליהם את הישראליות החדשה והרעננה. מלחמת יום הכיפורים הביאה לתפיסה המוטעית שהישראליות הכזיבה וכך החלה אט אט תנועה חזרה אל הגלותיות, אלא שגלותיות זו מתרחשת תחת מסווה של עצמאות. את תפקיד הפריץ מגלמת היום ארה"ב שמנהיגנו מכל קצוות הקשת הפוליטית אינם מעיזים ללכת לשירותים ללא אישורה ואת תפקיד 'עם הארץ' ממלאים בהצלחה הפלשתינים אשר במקום שהם יפחדו מאיתנו, מפחדים אנחנו מהם.
את הביטוי הטוב ביותר לכך קיבלתי במפגש חברתי שנכחתי בו לפני כשבועיים בו הצעתי לתומי שעל כל קאסם שנופל בתחומי ישראל יפלו חמישה פגזי תותחים באזורים מיושבים ברצועת עזה. תגובת הנוכחים הייתה "יהודי לא יכול לעשות דבר כזה". לא התבלבלתי ופתחתי ספר תנ"ך והראיתי להם את מעללי דוד: "וַיַּךְ אֶת-מוֹאָב, וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה, וַיְמַדֵּד שְׁנֵי-חֲבָלִים לְהָמִית, וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת; וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד, לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה." (שמואל ב' ח 2).
תשובת חבריי היממה אותי: "הוא היה ממש נאצי".
נראה כי אלפיים שנים שבהם היינו נרדפים ניוונו את חושי ההישרדות שלנו כלאום עצמאי, לאום שחייב לעתים להיות אכזרי כלפי שכניו והדרך היחידה למצוא את אותה אכזריות הינה לחזור אל הישראליות הנזנחת ולזנוח את מטעני הגלות בהם מלעיטים אותנו.
