מן האמור עד כאן אפשר להסיק כי המסע לבדו הוא התכלית, אבל מן ההמשך ברור שאין זה כך. בפסוק הבא כתוב: [ב] וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי ה'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. כפל הלשון והיפוכה, כאשר משה כותב את מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם והתורה מציגה את מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם, מציעים תשובה לשאלה הנצחית, שהיא: הנוסע, האם הוא מתרחק מנקודת המוצא או חותר אל נקודת היעד? לכאורה זה היינו הך, אבל רק מבחינה טכנית וגם זה לא תמיד. כי בהחלט יתכן מצב בו נוסעים כדי להתרחק ממשהו – בלי לדעת להיכן נוסעים, בלי שיהיה יעד מוגדר לחתור אליו. וגם, מה שמצוי יותר – יש מצב בו נוסעים ליעד מוגדר, בלי שום רצון להתרחק מנקודת המוצא.

אבל בכל מה שקשור למסעי בני ישראל, שני הדברים נכונים וכרוכים זה בזה. מצד אחד מתרחקים ממצרים – מן הגלות הקשה, בכל צעד שעושים, ומצד שני גם מתקרבים אל היעד הנכסף, הגאולה האמיתית והשלמה. זו צריכה להיות התודעה שלנו בכל רגע נתון, ואת זה למדים מכפל הלשון והיפוך הסדר בפסוק השני של פרשתנו. אבל מסתבר שבכלל לא פשוט לחיות בתודעה כפולה כזו כל הזמן, כי בשני הכיוונים קל מאוד להיתפס לאשליה; קל לשגות באשליה שכבר יצאנו ממצרים, נפטרנו מן הגלות, ואפילו אם בפועל לא נמצאים בארץ. דומה כי זה מה שקרה לאותם יהודים שכינו עצמם גרמנים (או צרפתים וכו') בני דת משה. נמאס להם להרגיש בגלות, מה גם שלא הרגישו בין המצרים, אז החליטו שזה נגמר, שבטלה הגלות מבחינה רעיונית, והזמינו עצמם להתאזרח סופית במדינות בהן חיו.

כצפוי, זה לא כל כך הצליח להם כי זה הפוך ממה שהתורה מורה לנו בפרשת השבוע ובכלל. שונאי ישראל לא כל כך שמחו לקבל את המתאזרחים החדשים וטרחו לבטא זאת במעשים. מכיוון שכך, נאלץ הדור הבא לחפש אפיק אחר להגשמת הרצון להשתחרר מן העול הכבד של המסע הממושך, זה המחייב תודעה כפולה של יציאה מן הגלות וחתירה לגאולה. יש לציין שההיגיון שלו היה מאד חד; קודמיו לא הצליחו כי הסתפקו בויתור על חוויית הגלות אבל לא עשו שום דבר כדי להגיע לגאולה. הם נשארו במקומם הפיזי ורק ניסו לשנות את המנטליות. לדעתו, זו הייתה סיבת כשלונם, ועל כן הוא בחר בדרך של שינוי המקום הפיזי, לבנות בית לאומי ליהודים תוך ריחוק פיזי מהגויים. אלא שגם זה לא יכול להצליח לאורך זמן, כי חסרה התודעה הכפולה כנ"ל.

עד כאן זה הרעיון המרכזי בפרשת השבוע, רעיון שמסכם כאמור את כל מה שלמדנו בתורה עד כאן – שצריכים לחיות בעולם הזה בתודעה של מסע, של זמניות. או בלשון המשנה (אבות ג'): דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, תמיד לזכור את נקודת המוצא שממנה מתרחקים, ולא לשכוח חלילה את היעד שאליו חותרים. כמובן, בפרשת השבוע – התורה אינה מסתפקת בהצגת המשימה – לצאת למסע מתוך תודעה כפולה, כפי שעשינו עד כאן, אלא פורשת בפנינו את הדרך בה עלינו ללכת כדי שנצליח במסע, שנגיע ליעד הנכסף. בכך עוסקים הנושאים הבאים בפרשה, כמו למשל: [נג] וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם זה הפוך מ-לָרֶשֶׁת. ללמד שהדברים תלויים זה בזה. שאם לא נוריש – לא נירש.

וזה כתוב בפירוש בפסוק הבא: [נה] וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. [נו] וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם--אֶעֱשֶׂה לָכֶם. אחר כך (בפרק ל"ד) בא תיאור מפורט של גבולות הארץ שאותה צריכים לכבוש, וכ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' מאיר את עינינו בציינו את העובדה שרש"י בפירושו משתמש כאן במונח "מֵצֵר" לציין גבול, בעוד במקומות אחרים הוא אפילו מסביר את המונח גבול. כאן התורה משתמשת רק במלה גבול בעוד רש"י, כאמור, משתמש במלה מצר לציין גבול. זה ודאי רומז לעובדה שהזכרנו, כי פרשה זו נקראת תמיד בין המצרים, ורש"י רומז לנו כי אם מכניסים את קדושת הארץ אל בין המצרים, זה מה שמונע את קיום היעוד המשיחי: עתידה (קדושת) ארץ ישראל שתתפשט על כל העולם. שבכל העולם תשרה אותה קדושה ששורה בארץ ישראל. זה לא קורה כי ארץ ישראל עצמה, הקדושה - עדיין לא יצאה מן המיצר.

אלא שגם למיצר, לימי בין המצרים יש תכלית (תהלים קי"ח): (ה) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ: דווקא על-ידי קריאה אל ה' מתוך המיצר, זוכים למרחב הגדול בגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש.