מיד אחרי נאום ההתפטרות של אולמרט שטף את התקשורת צונאמי של חרטה על העוול שעשו לו כביכול היועץ המשפטי, הפרקליטות, המשטרה וגם התקשורת, שערכו אחריו מה שכינו - צייד.
טענת עוולה אחת יש לה בסיס עובדתי, וכוונתי לשיטה הנבזית של המשטרה והפרקליטות להכות את החשוד הנחקר פעמיים - פעם אחת מעל לשולחן, בחקירה רשמית ומוסמכת, ופעם שנייה מתחת לשולחן וללא סמכות - בהדלפות בלתי חוקיות, במלחמת עצבים ובלוחמה פסיכולוגית, במטרה לשבור את רוחו. השיפלות בנקיטת האמצעי הזה, האמור לסייע לחקירה, היא שהפרסומים האלה מבאישים את ריח האדם ללא יכולת להתגונן נגד החיצים האלה, הנורים אליו מתוך המחסה הבטוח והבלתי חדיר של "שלטון החוק", כביכול.
אולמרט אכן נפגע מחיצים אלה, אולם הצגתו את עצמו כקורבן יחיד ומיוחד, כאלו דווקא אותו חיפשו, היא חסרת יסוד. הוא יודע את האמת העצובה, שזו השיטה המקובלת בארץ, לפחות בכל תיק פלילי חשוב בו יש לשלטונות האכיפה עניין לרשום לעצמם הצלחה. ולכן, הזעקה שהשמיעו אולמרט ומקהלת תומכיו על שעשו לו את מה שעושים לכולם, יש בה הרבה מן הצביעות.
מעבר לכך, וללא קשר לתוצאות החקירות, די במה שהוא מודה בו כבר בשלב הזה - כדי לדחות את התשבחות היוצאות עכשיו מפי ידידיו בתקשורת ויחצניו המקצועיים, עד כדי ה"איום" שעוד נצטער על הליכתו מאיתנו ועוד נתגעגע אליו. גלי ההערצה התרוממו כמעט לממדים רביניים. עוד מעט, ויתחילו לקרוא רחובות על שמו.
יש בתקשורת הישראלית עיוות יסודי בכל הערכת אישיותו ופועלו של אולמרט, והוא ההתעלמות מדרכו הפוליטית. התקשורת נוטה להימנע מלבקר פוליטיקאי ימני החוצה את הקווים ומעדיפה להתרכז בשחיתות הכספית. זאת, למרות שניצול קולות הבוחרים כדי לבצע מדיניות הנוגדת את רצונם הוא מעשה חמור פי כמה, מפני שהוא משחית את הדמוקרטיה גופה.
על כן, יובאו כאן כמה ממעשי השחיתות הפוליטיים של אולמרט, הגם שבעולם השיחה הישראלי הם נחשבים נורמטיביים לחלוטין.
נתחיל באחת האמירות החמורות ביותר שיצאו מפיו אי פעם - דבריו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת לפני כמה ימים:
"מי שחושב שצורת החיים הבסיסית בירושלים תימשך כמות שהיא עם 270,000 ערבים החיים בתוכה, יצטרך לקחת בחשבון שיהיו יותר טרקטורים. אין דרך למנוע פעולות טרור כאלה".
המסקנה המתבקשת והמוזמנת היא כמובן - לחלק את ירושלים כדי להיפטר מהטרקטוריסטים הערבים הדורסנים. זו דרך עלובה ופחדנית להגניב את מזימת חלוקת ירושלים בדלת האחורית, וזאת במיוחד מפיו של אדם שעשה קריירה על סיסמת "ירושלים האחת והבלתי מחולקת", ותחת הדגל הזה כיהן, ובנה את עצמו, כראש עיריית ירושלים.
לעיצומו של העניין, דבריו סותרים כל היגיון: ואם יחלקו את ירושלים וכל הטרקטוריסטים יהיו בשטח פלשתיני, איך נמנע אותם מלחדור אלינו כמו שמחבלים ממחנה הפליטים ג'נין הגיעו עד ת"א? התשובה ידועה: נשלח לשם את צה'ל, כשם ששלחנו אותו לג'נין! אולם, את מה שיכולנו לעשות שם, אנחנו יכולים לעשות גם היום, תחת שלטוננו, ועל אחת כמה וכמה!
תעודת כשרות
היו ימים, שבהם העניק אולמרט לברק "תעודת כשרות" שהוא לא יחלק את ירושלים. היום ניתן לומר: ברק לא יחלק - אבל אני, אולמרט, אחלק!
היה זה שרון שהמציא את האימרה הצינית, שגם ממנה נודף ריח של שחיתות פוליטית : "מה שרואים מכאן לא רואים משם" - המעניקה לכל פוליטיקאי רישיון לשקר. אולמרט לא היה זקוק לזה. עשרות שנים הוא ראה גם "מכאן" וגם "משם" רק שמאל, בעודו מתחזה בפני העם כאיש האגף הכי ימני בליכוד.
במוסף "כל הזמן" מיום 29.4.05, במאמר שבח לדוד איש-שלום, שמאלן קיצוני שנשלח ל-7 חודשי מאסר בעוון פגישות עם אנשי אש"ף , מספר העיתונאי שלום ירושלמי שבשנת 1987, כלומר לפני למעלה מ-20 שנה, קשר איש-שלום קשר (שבאותם הימים היה בלתי חוקי), בין פייסל חוסייני וסארי נוסייבה לבין משה עמירב - אז חבר חשוב במרכז הליכוד. וכך כתב ירושלמי:
"תיעדתי הכל בזמן אמת. אהוד אולמרט, אז חבר כנסת מקורב לשמיר, נפגש עם נוסייבה בביתו של עמירב.. דן מרידור..דווח וידע. היוזמה טיפסה כלפי מעלה. הפאקסים עפו ללשכת ערפאת בתוניס".
את היוזמה הזאת סיכל שמיר. עמירב גורש משורות הליכוד ופייסל חוסייני נעצר, אך לנו חשוב לזכור, שמסארי נוסייבה ועד לאבו מאזן היה זה תמיד אותו אולמרט ורק אנחנו לא ידענו, מפני שהוא גנב את דעתנו. על גניבת דעת אין דין פלילי, אך זו התנהגות שפלה ומסוכנת לא פחות.
בראיון ארוך ומפרגן אצל בן כספית במעריב מ-18.4.08 מתפאר אולמרט, איך נעשה לראש ממשלה:
"הייתה התפתחות פנימית של תהליך טבעי, שבסופו נעשיתי ראש ממשלה... הנכונות שלי לקחת סיכונים שאחרים לא לקחו. כשאני התחלתי לדבר על ההינתקות, כולם אמרו שאני מתאבד שיעי... שאין לי שום סיכוי. ובסוף, זה מה שמדינת ישראל רצתה, זה הקו הפוליטי שניצח..."
אכן נפל פוליטיקאי נהנתן ומושחת, ונפל האיש שפישל במלחמת לבנון השנייה, אך נפל גם האיש שהגה ויזם את הגירוש והחורבן המכונים "הינתקות".
וכך מעיד הנחתום על עיסתו. בנאומו בפני הפורום השמאלני IPF בניו-יורק, נאום "עייפנו" הידוע, הוא השמיע את המשפט הזה על אותה ה"הינתקות":
"...זה תהליך יוצא דופן.. שינוי דרמאטי שישפיע באופן דרמאטי על כל מה שיקרה לאחריו... ההכרה שאין אנו צריכים לחכות יותר, שאין אנו באמת זקוקים לארה"ב בכדי להוביל תהליך במזרח התיכון. אנו נוביל את התהליך.. אף אחד אינו כופה אותו עלינו... לא ממשלה זרה..."
מכאן, שגם רעיון העיוועים להעמיד את האמריקנים, ידידינו האחרונים בעולם, בפני עובדות מוגמרות - לא חלילה עובדות של מעש ציוני, כ"א עובדות שבאינטרס הלאומי של אויבינו - גם הרעיון הזה נביעתו העכורה יצאה מאהוד אולמרט.
מאחורי גבו של בוש
מול סוריה נקט אולמרט בקו דומה אך בחריפות יתר, כאשר פתח, באמצעות הטורקים ומאחורי גבו של בוש, במו"מ עם אסד ושבר את החרם הכל-עולמי, אותו הובילו ארה"ב וצרפת, עליו ועל ארצו, בגלל רצח חרירי ופוליטיקאים לבנונים חפשיים אחרים ובגלל התערבותם הגסה בענייניה הפנימיים של הלבנון.
בן כספית כותב בראיון הנ"ל עם אולמרט: "אולמרט רק רומז מי, בשלב הזה, מונע את השיחות הללו. קוראים לו ג'ורג' בוש"... בראיון לשבועון ניוזוויק התנפחה הצפרדע, כמו במשלי קרילוב, עד שחשבה שהיא שור, וכך אמרה : "הדרך בין סוריה לוושינגטון עוברת קודם בירושלים". הדברים הגיעו עד כדי כך, שפרס, כן - שמעון פרס, אבי אבות הזיות השלום - ספק כפיים: אולמרט פתח את שערי פריז בפני אסד, קרב את ארה"ב - גם לסוריה וגם לאירן, וכל זאת, תמורת לא כלום. וכמו במשלו של קרילוב - הצפרדע התפוצצה.
ואשר ליהודה, שומרון וירושלים, הנה תזכורות, איזה אסונות לאומיים היו - ואולי עדיין - צפויים ממנו:
לניוזוויק הבטיח שהצדדים כבר הגיעו להסכם על הגבולות, האמור להיחתם עד סוף השנה : "הם ה(גבולות) יהיו הרבה יותר קרובים לגבולות 67' מאשר לגבולות הקיימים היום. ישראל תוותר על חלקים גדולים מההתיישבויות..."
נתנחם שבראיון הזה, שניתן במאי שנה זו, הוא גם התבטא לגבי התפטרותו כך: "כרגע אני חושב שזו תהיה טעות לעזוב, יש לי משימה להשלים וחזון להגשים, חזון השלום הגדול שאני חושב שהוא אפשרי היום יותר מאי פעם בעבר".
כעבור חודשים הוכרח לעזוב, ויש לקוות שגם "חזונו הגדול" ילך עמו ולא ישוב לעולם.
מסית ומדיח
ומה תגידו לאמירה הזאת, ממאי 2006, בפני הכנסת, לרגל הצגת קווי היסוד של ממשלתו: "המשך ההתיישבות היהודית המפוזרת ביהודה ושומרון מסכן את מדינת ישראל"? לא פחות: מסכן!
והעיתון ידיעות אחרונות מ-23.5.06 מוסר מפי מקור הקרוב לאולמרט (לא מן הנמנע שזה אולמרט בעצמו) דברים אלה: סידרת נשיאים אמריקניים ניסו ללא הצלחה להזיז את ישראל מן השטחים. אולמרט מציע לבוש להביא לידי פינוי רוב ההתנחלויות וכמעט כל יהודה ושומרון. מימושה של הצעה זאת יכניס את בוש להיסטוריה!
מה זה, אם לא מסית ומדיח?
בראיון לשבועון הגרמני "שפיגל" התפאר, שהוא האיש שפטר את הערבים מן החובה להדביר את הטרור תחילה, לפני פתיחת כל מו"מ. רק על הפשע המדיני הזה, שאת הניצרה היחידה שהשאיר שרון באקדח המכוון לרקתנו ששמו "מפת הדרכים" - הוא שיחרר, רק על כך הוא ראוי שייזכר לדיראון.
כאשר מסתכלים על המיקבץ הזה, ואף הוא רק קצה המזלג, מבינים טוב יותר את הסירוב המנומס של רבני ישיבת מרכז הרב לפניית לשכת אולמרט להסדיר לו ביקור תנחומים בישיבה, בזה הלשון: "לאולמרט יש עבודה חשובה יותר מלבוא לפה. עליו... לעשות פעולות שימנעו את הפיגוע הבא. לא כדאי שיגיע לכאן בשלב הזה".
כמה הם צדקו, במונעם מתלמידיהם את המחזה האנטי-חינוכי של ביקור כזה, שבמקום לרפא את הפצע, היה זורה עליו מלח.
תקשורת עוינת יכולה להתאבל על לכתו של אולמרט - לפטריוט ישראלי יום יציאתו הסופית ממשרד ראש הממשלה יהיה יום פדות, יום של "ברוך שפטרנו".
ובינתיים, בחודשי המעבר, קורבנותיו המיועדים מצווים על עירנות יתר: שור נגח עם "חזון", שנגיחתו היא חזונו, יישאר מסוכן עד לרגע האחרון.
