כוחו של מינהל מקרקעי ישראל

• רקע הדברים: פרק ה' לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 עוסק ברישוי ומונה רשימה של עבודות ושימושים בקרקע, הטעונים קבלת היתר מהוועדה המקומית ו/או הרשות המקומית.

מתוקף הוראות פרק זה הותקנו תקנות ייחודיות שעיקרן "עבודה ושימוש הטעונים היתר". לעניינו רלוונטית, תקנת משנה 1(4) לפיה: הריסתו של בניין, למעט הריסה המבוצעת על-פי צו של בית משפט או של רשות המוסמכת לכך בדין - טעונה היתר.

ביום 13.7.08 החליט שר הפנים, מר מאיר שטרית, ליתן הוראת שעה בסוגיה והרחיב את הנוהג הקיים. הוראת השעה, אשר תחולתה ל-5 השנים הבאות, קבעה כי - החלטה לפינוי או לסילוק יד ממקרקעי ישראל, אשר תבוצע על-ידי מדינת ישראל או מטעמה אינה טעונה היתר, בכפוף לשני תנאים: האחד - בנייתו של הבניין המיועד להריסה, נעשתה בלא היתר, ו/או, השני - לא חלה על הבניין המיועד להריסה, תוכנית לשימור. (ודוק - נאמר בצו: "החלטה", אך לא נאמר "החלטה שיפוטית", ומכאן הקושי בצו זה).

• במבט ראשוני, נראה אפוא, כי הנה אך תיקון קטן בפנינו, תיקון תמים אשר אין בו ולא כלום, ברם בקריאה מעמיקה ומושכלת מיד למדים, כי עסקינן בתקנה מהותית הנותנת בידי המינהל כוח אדיר.

במסווה התקנה, ניתנת לפקיד מינהל, הסמכות ליתן החלטה בדבר הריסתם של מבנים, וזאת אף בהגיג פיו בלבד. אין בתקנה זו ולו אך דרישה לשיקול דעתו של בית המשפט הנכבד. היינו, הלכה למעשה, מינהל מקרקעי ישראל, הופך לגוף השופט והמכריע בו זמנית.

• לא זאת אף זאת, לאור חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א-1981, המעניק סמכויות בדבר סילוק יד ופינוי מקרקעין על-ידי המינהל, במקרים כגון: פלישה וכיו"ב, טענתנו מקבלת אף משנה תוקף. שם מצויה בידי הרואה עצמו נפגע מהצו, אפשרות לפנות לבית המשפט ולבקש את התערבותו. כאשר בענייננו, אין כך הדבר. בהוראת השעה דלעיל, לא קיים כל אזכור להתערבות ביהמ"ש כאמור.

הוראות החוק הסטטוטוריות, מעלות בליבנו השאלה: האין תקנה נשוא מאמר זה חוקית? היתכן כי אך בחקיקת משנה יש כדי, להפוך את פקיד המינהל ל"תליין" החורץ גורלנו?

בעומקם של דברים נראה כי יש בהוראות אלו משום הרחבתה של הרגולציה האופפת את חיינו אף מעבר לקיים כיום. הרי אין זהו סוד וגלוי לעיני כל, כי היננו נשלטים בידי פקידי רשויות הממשל, וכפופים להחלטותיהם, והנה כי גם החלטה הרת גורל כגון הריסת מבנה של אדם, תהיה נתונה לחסדו של המינהל.

• עוד תמוהה בעינינו הוראת השעה הנ"ל, לאור מציאות הפסיקה ההולכת ומתעצמת. שהרי מזה זמן-מה, מגמת בתי המשפט הולכת בדרך של ריכוך וצמצום שליטתו של המינהל בחיינו. שליטה אשר, לטענת כל, עברה את הגבולות המקובלים.

• יתרה מכך, במספר לא מבוטל של פסקי דין, אשר בחלקם נטל חלק משרדנו, קבעו וועדות הערר, כי אין לו למינהל זכות יתר על פני בעלים אחרים. הסכמתו ו/או חתימתו על גבי החלטות נשוא המקרקעין, יכולה להיות מוחלפת בפעולות אחרות.

ולאחרונה אף חידדה וועדת הערר את החלטתה, ושללה את זכות הוטו שהייתה למינהל בקרקעותיו. ערר 496/07 עסק בהימנעות המינהל ממתן הסכמתו וחתימתו על מתן היתר בנייה במקרקעין המוחזקים על-ידי אחר. שם ניתן לראות סקירה של תקנות התכנון והבנייה ולשונן, המובילה למסקנה, כי אין כל בסיס בטענות המינהל ובתחושת עליונותו על פני בעלי מקרקעין אחרים.

אנו תקווה, כי בשעה שיתעורר עניין זה, ייפסל הצו הנדון, בשל טעמי אי החוקיות כאמור לעיל, או לחילופין - יינתן לצו פירוש מצמצם, הקובע - כי הוא חל רק על החלטה משפטית (קרי - החלטה מטעם ביהמ'ש בלבד!) אשר קבעה את פינוי הנכס כאמור לעיל.