בשנת הלימודים האחרונה הופעלה, לראשונה, באורח ניסיוני, תוכנית חדשה למלחמה באלימות הפושה בין כותלי בתי הספר בארץ. התוכנית נוסתה ב-15 מוסדות-חינוך, ועל-פי הדיווחים זכתה להצלחה לא-מבוטלת: האלימות בהם פחתה עד לכמחצית. אלא שעל אף ההצלחה הזו, לא מוכן משרד החינוך לגבות את התוכנית, והכל בשל חילוקי-דיעות קטנוניים, רוויי כעס וחשבון, עם לא מעט אינתריגות פנימיות של מאבקי-יוקרה.
הוגה התוכנית, פרופסור עמוס רולידר, מומחה לחינוך התנהגותי ואיש מחקר מנוסה במכללת עמק יזרעאל, לא הצליח, למרבה הצער, לשכנע את פרנסי החינוך בנחיצותה של הוצאת התוכנית מן הכוח אל הפועל. משרד החינוך מתנער ממנה, באמתלה שהבדיקה לא בוצעה בידי גורם חיצוני ולכן, כביכול, היא איננה אמינה די צורכה.
הצרה היא שוויכוח הסרק ההדדי הזה עוסק בטפל ומזניח את הבעיה שעוררה אותו מלכתחילה. וכך נקברת באיבה תוכנית מעמיקה מאין כמוה, שאמורה לתת פיתרון הולם לבעיה הכאובה: החזרתה של שיטה חינוכית ישנה-נושנה, אבל שהוכיחה את עצמה בעליל: שיטת "המקל והגזר".
עם זאת אסור לשכוח שמערכת החינוך איננה פועלת בחלל ריק. היא משקפת את המתרחש מחוץ לכותלי בית הספר - בבית, כמו גם ברחוב. כוחנותה של האלימות בשני המוקדים האלה מחלחלת עמוק אל בין כותלי בית הספר וסגל המורים, שכבר מזמן אינם מחנכים, מתקשה לבולמה. סגל ההוראה, החל במנהל וכלה באחרון המורים, נדחקו מזמן לקרן-זווית, אל שולי ההירארכיה החברתית, ובסמכותם חל כרסום משמעותי, שהוא אם כל רע.
חאפ לאפ
תוכניות בזק, של חאפ-לאפ, כפי שהן מקובלות במקומותינו, ולמרבה הצער גם במשרד החינוך, יוכלו אולי לעצור את האלימות באורח מקומי וזמני, אך הן בוודאי לא ירפאו את החולי הנורא. הטיפול ההולם באלימות צריך להיעשות מן המסד ועד הטפחות, ללא דילוג על שלבי-ביניים. כי שורשיה של האלימות נעוצים בחינוך האנרכיסטי המוקנה לילדינו, הפושה בכל חלקה טובה, ושעיקרו מתן זכויות-יתר לילד, שכלל אינן מגיעות לו ושרק בעטיין הוא יכול להרים ראש.
זה מתחיל מן החינוך הקלוקל בבית. הילד-התלמיד זוכה, מראש, לגיבויים המלא של הוריו בכל הקשור ללימודיו ולהתנהגותו בבית הספר, גם כשהוא חוטא בהליכותיו. הגיעו הדברים לידי כך שמורה נמנע מלהטיל על התלמיד עונש המגיע לו, אם על התרשלותו בלימודים ואם על התנהגותו הקלוקלת. מורה שיעז, למרות הכל, להפעיל את השוט - יספוג עלבונות מילוליים, אם לא מכות ממש, מצד ההורים, שיחושו לעזרת בנם "האומלל". וכבר היו דברים מעולם.
אני מתגעגע לימי ילדותי, בשנות ה-40 וה-50 של המאה החולפת, שבהם הייתה, עדיין, נהוגה שיטת "המקל והגזר". בשל המשמעת הקפדנית של אותם ימים, בלטה לעין ההירארכיה הברורה שבין תלמיד למורהו, כאשר זה הראשון ידע להעניק את הכבוד הראוי לזה האחרון, בעל הסמכות החינוכית, שהרי מורה בבית הספר הוא כמו אבא ואמא בבית. כך, למשל, משנכנס המורה לשיעור, קמו לכבודו כל התלמידים על רגליהם ובירכוהו בברכת בוקר טוב, ואילו בהפסקת האוכל הפטיר המורה לעבר תלמידיו: "יערב לכם תלמידים", כאשר התלמידים משיבים: "יערב לך המורה".
שכר ועונש
תלמיד כי סרח ולא הכין את שיעוריו, הסתכן אז לא רק ברישום ביומן, אלא גם בנטילת ילקוטו על-ידי המורה. זה לא הוחזר לו אלא לאחר שאחד ההורים התייצב בפני המחנך או המנהל. כלימת התלמיד הייתה נוראה, ואילו היום, צחוק הגורל, עונש שכזה רק היה מעורר גיחוך, באשר התלמיד "שם פס" על ילקוט מוחרם. הוא הרי יוכל תמיד להביא מן הבית ילקוט חדש.
ובאחת מתקופות לימודי באנגליה, של שנות החמישים במאה החולפת, יראנו את המורים, ובמיוחד את סגן המנהל, שידע להראות לנו את נחת-זרועו כאשר סרחנו. לעיני התלמידים בחצר, בהפסקה שבין שיעור לשיעור, הוא היה מפשיט את מכנסיו של התלמיד הסורח ומפליא בו את מכותיו. הבושה הייתה גדולה לכולנו, וחזקה על התלמיד שלא היה חוזר על מעשהו המביש. עם סגן המנהל הזה, ישיש בסוף שנות השמונים שלו, אנחנו מקפידים להיפגש, עד עצם היום הזה, מדי שנה בשנה, רק מתוך הערצה גלויה לשיטת החינוך שלו, שבדיעבד מסתבר כי לא רק שלא הזיקה לאף אחד מאיתנו - היא אף הועילה לחינוכנו.
אבל באווירה החינוכית הקלוקלת של היום, שבה אין "תלמיד רע" אלא רק "מורה גרוע", יכול, כמובן, התלמיד לעשות כאוות נפשו, ללא כל מורא ופחד. אבא-אמא הרי כבר יחפו עליו אם לא הכין את שיעוריו; אבא ואמא גם יחושו לעזרתו כל אימת שהמנהל או המורה יתלוננו בפניהם על השתוללותו. בכל מקרה, הקורבן לא יהיה התלמיד, אלא המורה.
בפרוס שנת הלימודים החדשה הגיעה השעה שמשרד החינוך יעשה לביתו וילמד, סוף סוף, את הלקח הנדרש משיטה "פדגוגית" קלוקלת שהוא נותן לה יד, בטרם יהיה מאוחר מדי. מן הסתם, תלמיד תוקפן ומורה חבול בוודאי שאינם אידיאל. רק שיטת "המקל והגזר", שבה ייענש התלמיד על סרחנותו במלוא החומרה ויתוגמל, כפי שמתבקש, על הישגיו, היא שתביא את הישועה לבית הספר.