|
|
על ריבונותנו נצטרך לשמור היטב. האויב עוד לא מוכן לשלום [צילום: AP]
|
|
|
|
|
יש מילים וביטויים שרווחים בשיח הציבורי שלנו כל כך עד שהפכו כמעט לניבים, וכדרכם של ניבים כבר אין איש נותן את דעתו על משמעותם המקורית. זו דרכה של לשון ואין לקבול עליה. כאשר אין איש שם לבו לכך שהניב הישן "לסבר את האוזן" מקורו בעצם ב"לשבר את האוזן", כאילו צריך לשבור איזה מחסום הסותם את האוזן - ניחא. אפשר לחיות עם זה. אבל כאשר ביטויים שנוצרו בימינו אלה הופכים למטבעות לשון המשפיעים על השקפתה ועל דרכה של החברה בישראל כדאי לתהות עליהם מעט, להקשיב להם פעם באוזן רעננה, בלי דעות קדומות, ולבדוק אילו תהליכים הם מבטאים ואם יש בהם תועלת או נזק.
מובן מאליו שלא מדובר כאן ב"משטרת לשון" (דוגמה בפני עצמה לניב מודרני כזה), ולו גם רצה מישהו בכך, לא היה יכול לשרש אותם מן השימוש. הביטויים ימשיכו להישמע, אך כדאי לשקול מתוך התבוננות קרה מהו המטען האמיתי שהם נושאים איתם.
חיים למען ההישרדות
בחגיגות השישים שלנו הבטנו אחורה וראינו שעברנו כברת דרך הגונה והגענו להישגים צבאיים וכלכליים, שלא שיערנו אותם כשיצאנו לדרך באותו לילה של כ"ט בנובמבר. דוגמה אחת קטנה: הסכום שהוציאו השנה ועדי העובדים הגדולים על מתנת פסח מרוכזת לעובדים גדול מן הסכום שעלתה מלחמת העצמאות כולה. כל הניסיונות של הערבים למוטט אותנו נכשלו בגדול ובכל זאת, עם כל הצמיחה וההתחזקות, יש תחושה מענה שהכל רופף, רופס, "מודבק בסלוטייפ", "יושב על חוטי שפגאט" ונמצא בסכנה מתמדת של התמוטטות פתאומית, מעכשיו לעכשיו.
מקורה של תחושה זו הוא בתפישת העולם שמקורה במילה "הישרדות", שמלווה את ישראל לאורך כל הדרך. כל שנה משישים שנות המדינה הוגדרה בפי נותני הטון של אותה עת כשנה הקשה ביותר, הגורלית ביותר, הקריטית ביותר שידענו, שנה המחייבת טיפול דחוף, הוראת שעה, כיבוי שריפות, הדבקת טלאים וטיפול באקמול ובפלסטר, תוך דחייה של הניתוח האלקטיבי הדרוש. מקורו של הלוך הרוח הזה הוא בגולה, שבה חיו היהודים בלי תשתיות ובלי תחושה של קרקע מתחת לסוליותיהם, כשהם שולחים לצדדים שורשי אוויר, מתבססים עד להודעה חדשה ומוכנים בכל רגע למלט את עצמם בעזרת חופן יהלומים, מזוודה ארוזה וקשרים עם יהודים במקומות אחרים.
מדינת ישראל לא הצליחה להוציא מלבותיהם של אזרחיה את העיסוק החולני בהישרדות ואת התחושה שהחיים הם נס ושהם ימשיכו להתקיים כאן אם יהיה להם מזל. שום מדינה בעולם חוץ מישראל אינה עוסקת בהישרדות בלתי פוסקת, גם אם בעיותיה קשות הרבה יותר מאלו שלנו. מדינות פשוט קיימות, עם כל הבעיות, ולא מתעוררות בבוקר עם המחשבה שצריך לשרוד עוד יום.
ההישרדות כמחויבות המוצהרת הראשית שלנו היא בעייתית גם מבחינת האופן שבו רואים אותנו מבחוץ וגם מבחינת המראה הפיזי שלנו כלפי פנים. כמעט כל שבוע מגיע לכאן מדינאי בכיר כלשהו ומבטיח לנו שיעשה כל שביכולתו כדי שנמשיך להתקיים כמדינה יהודית. ריבוי ההבטחות הללו רק מעמיק את התחושה שהדבר כלל אינו מובן מאליו ושצריך לדאוג לו. איש אינו טורח להבטיח לשווייץ, ללוכסמבורג, לליכטנשטיין ולאנדורה כי הוא יתגייס למען המשך קיומן. פשוט אין צורך. דברו איתנו על סיוע ביטחוני, על שיתוף פעולה כלכלי ומדעי, אך למען השם לא על הישרדותנו.
כלפי פנים הצמיחו החיים למען ההישרדות תרבות של טלאי על גבי טלאי - בבנייה, באדריכלות, במראם של משרדי הציבור, במראה הרחובות, הכבישים והתשתיות. ישראל של 2008 נראית מצטופפת, מגובבת ומבולגנת יותר ממה שנראתה בתקופת המעברות, שהיו מסודרות, לפחות, בקווים ישרים. ההבדל במראה בין ישראל לבין מדינות אחרות בעלות מעמד כלכלי דומה הוא כמו ההבדל בין הגטו של ונציה ובין ונציה העיר או בין הרובע היהודי של פראג לעומת פראג העיר. לא כך ראה אותנו הרצל.
שלום עושים עם אויבים
ביטוי זה, הנחשב לחלק ממורשת רבין, מתפרש אצל רוב הציבור כדרישה לעשות מאמץ ולכרות שלום עם צד שאמנם אינו מסמפט אותנו ואינו רוצה בנו, אך מוכן עקרונית לשלום איתנו. לכן, גם אם צריך לקחת כדור נגד בחילה ולהתגבר על פרפרים בבטן, השלום איתו הוא צו השעה, הכרח המציאות וצריך "ללכת על זה". אולם אם בוחנים את העניין לעומקו רואים ששלום עושים עם אויב ברגע שהוא משתנה ומבין שכבר לא יוכל לנצח, כלומר שלום עושים עם אויב בדיוק ברגע שהוא מוכן נפשית להפסיק להיות אויב, כמו השלום שעשו טורקיה ויוון או איטליה ואוסטריה. בין הצדדים חייבת להיות מידה של סימטריה מנטלית והשלום כמושג צריך להופיע אצל שניהם.
אבל אם האויבים עדיין דבקים במטרת המלחמה שלהם ורוצים להכריע את יריבם ולעקור אותו מן השורש, קודם צריך לשבור אותם ואת רוחם ורק אחר כך לשבת איתם ולדבר על חיים בצוותא ועל בעיות ליבה. כך, למשל, נהגו בעלות הברית בגרמניה הנאצית וביפן, ומדיניות זו הוכיחה את עצמה. שני העמים העריצים, התוקפניים והרצחניים הללו עברו שינוי בלבבות, נוצרה סימטריה מנטלית ביניהם ובין מנצחיהם, והם נעשו כשירים לשבת לסעודת השלום.
שונה המצב עם הפלשתינים, המחזיקים עד היום במורשת המופתי. להערכתם ישראל נחלשת, קמלה, והשעה שבה יוכלו להגשים את חזונו של משוררם הלאומי הולכת וקרבה. השלום אינו קיים כלל בעולם המושגים שלהם והם גם נזהרים שלא ייכנס לשם בטעות. אין שום הקבלה בין מבול מרכזי השלום, רחובות השלום, מוסדות השלום, קרנות השלום, פרסי השלום, שירי השלום, סרטי השלום, מחזות השלום ומחקרי השלום בישראל ובין העקביות של הערבים ביחסם אלינו ב-130 השנים האחרונות. מי שמשתמש כלפיהם בטרם עת בנוסחה "שלום עושים עם אויבים" דומה למי שעושה "שלום" עם גרמניה לפני אל-עלמיין וסטלינגרד ועם יפן לפני איוו ג'ימה וגוודלקנאל.
כל זה עוד לא אומר שצריך להיכנס מיד לטנקים ולהתחיל לנסוע קדימה. מה שצריך הוא סבלנות, להקשיב היטב למה שהערבים אומרים, לזכור כל הזמן כיצד הם נוהגים במיעוטים שבתוכם - כורדים, קופטים, אפריקנים בדרום סודן, נוצרים בישראל - ולדעת שגם אנחנו כאן רק מיעוט. ומאחר שאנחנו המיעוט היחיד בכל האזור הגדול הזה שהצליח לכבוש לעצמו ריבונות, עלינו לזכור שעל הריבונות שלנו, המרגיזה כל כך את אויבינו, נצטרך להגן בכוח פיזי עוד זמן רב.
