"משורשי המצווה - כדי שיתעורר לב כל העם בראותם את המעשה הגדול הזה: אסיפת זקני העיר וגדוליה, ויקחו פרה שהיא בהמה גדולה ויילכו באסיפה ובהמון, שהכל חפצים לראות עניינים אלה, אל מחוץ לעיר. ולקול עריפתה יחרדו כל השומעים ויתעורר רעיונם על הדבר. וכל היודע בדבר, מיד יהמה ליבו ותעיר מחשבתו להגיד מה שהוא יודע לפני הזקנים, ומתוך כך יְבַערו הרעים והרוצחים מקרבם. ומלבד הידיעה, יש תועלת רבה במעשה הגדול הזה - להראות ולפרסם בהמון פרסום גדול, כי חפץ הזקנים ואנשי הדעת יהיה למצוא הרוצח, לנקום ממנו נקמת הנרצח".
כך מפרש בעל "ספר החינוך" את מצוות עגלה ערופה המופיעה בפרשת השבוע, פרשת "שופטים". המצווה בקיצור: אם נמצא הרוג שלא ידוע מי רצח אותו, מודדים ומוצאים את העיר הקרובה ביותר אליו. זקני העיר ההיא מביאים עגלה אל הנחל הסמוך, ושם עורפים אותה במעמד הציבור. יש עוד פרט חשוב במצווה, עליו נעמוד מיד, אבל נתעכב לרגע על הטעם שנותן "ספר החינוך".
חשיבות קדושת חיי האדם ביהדות
לפי טעם זה, המצווה נועדה לשתי מטרות. האחת: ליצור רעש בתקופה בה לא היו אמצעי תקשורת ולהביא לידיעת הציבור את קיומו של רצח בלתי מפוענח. השנייה: להפגין את חוסר הנכונות של הנהגת העם והעיר לקבל מצב בו מסתובבים רוצחים חופשיים. ולמעשה, שני הטעמים הללו נובעים ממקור אחד: קדושת חיי האדם והחשיבות העליונה שמייחסת היהדות לכך.
במוסר היהודי ובמשפט היהודי, תיק רצח אינו אמור להעלות אבק על מדף נידח בארכיון המשטרה. יש לעשות הכל, אבל הכל, על-מנת למצוא את הרוצח ולהענישו. ואם זה אומר להטריח את חברי הסנהדרין (החובה לאתר את העיר הקרובה ביותר מוטלת על הסנהדרין), את זקני העיר, את כל חברי בית הדין בה, את הכהנים המתגוררים בה, את תושביה - אדרבא ואדרבא. כולם יפגינו את מחויבותם ונחישותם להעניש את הרוצח, למען יראו וייראו; וכולם יפגינו את מחויבותם לשמירה על חיי כל אדם.
זה מביא אותנו לדבריהם של הזקנים לאחר עריפת העגלה. עליהם לומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". המשנה במסכת סוטה שואלת את השאלה המתבקשת מאליה: "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא, שלא בא [ההרוג] על ידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה".
המהרש"א מביא כאן את תמיהתו ההגיונית מאוד של הספר "יפה עיניים": האם כל מי שיוצא מהעיר צריך לקבל ליווי צמוד על חשבון הציבור? תשובתו של "יפה עיניים" היא, שאכן חובת הליווי היא רק בעת היציאה מהעיר עצמה, אך לא לאורך כל הדרך. אבל המהרש"א אינו מקבל פירוש זה וקובע, שחובת הציבור היא לדאוג לכך שאיש לא ייאלץ ללכת לבדו בדרכים מסוכנות.
שמא תאמרו: מדובר בתקופות קדם, בהן הסתובבו בדרכים חיות רעות, שודדים ושאר מרעין בישין; מה הרלוונטיות של דין זה - ובעיקר של התפיסה העומדת ביסודו - לימינו? אלא שאין זה כך. התורה נצחית, מצוותיה נצחיות וגם המוסר שלה נצחי.
אם זקני העיר צריכים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", הרי שבמקרה בו לא דאגו לנרצח - הם לא יכולים לומר זאת. שערו בנפשכם את המחזה: הזקנים, השופטים, הכהנים ועם רב נאספים ליד המקום בו נמצאה הגופה. העגלה נערפת. הזקנים מתייצבים ומודיעים: בעיר שלנו אין מצב בו אדם זר לא יקבל מזון ויופקר לנפשו. ואז נשמעת צעקה מתוך ההמון: שקר וכזב! אין אצלנו איש שדואג לאורחים! המשטרה לא מתפקדת!
מובן מאליו, שהזקנים יודעים מראש שזה יכול לקרות. כלומר, הם יודעים שייתכן וייווצר מצב בו יהיה עליהם להצהיר בפומבי, כי הם עושים הכל על-מנת לשמור על חיי התושבים והאורחים בעירם. דבר זה כשלעצמו מהווה דרבון משמעותי מאוד למילוי חובות אלו ביום-יום, על-מנת שלא יתבזו אם יגיעו לכלל קיום מצוות עגלה ערופה.
מכאן, שיש למעשה עוד טעם למצוות עגלה ערופה, טעם עמוק יותר ונרחב בהרבה מהסבריו היפים של "ספר החינוך". עגלה ערופה היא בבחינת חרב דמוקלס המרחפת מעל ראשיהם של ראשי הציבור בכל עיר ועיר. מצווה זו והסיכוי שתתממש מחייבים אותם להבטיח כל העת, שאם ייאלצו להצהיר שהם שומרים ככל יכולתם על חיי אדם - יהיה כיסוי להצהרה הזו.
מנהיג שאינו שומר על חיי אדם - ידיו מגואלות בדם
נכון שהסכנות משתנות מדור לדור, אך העיקרון המוסרי הזה אינו משתנה לעולם. חובתם הראשונה במעלה של מנהיגי הציבור, בכל הרמות ובכל המקומות, היא להבטיח את חייהם של האזרחים שנתנו בהם את אמונם. זה יכול להיות במתן מזון לרעבים או בליווי בדרך כאשר שודדים שורצים בה; וזה יכול להיות בהסרת מפגעים, בהתקנת אביזרי בטיחות בכבישים, בהפעלה יעילה של המשטרה, במעקב אחרי ילדים בסיכון, בסיוע לנשים מוכות - והרשימה עוד ארוכה.
זהו הלקח המוסרי התמידי של פרשת עגלה ערופה. קדושת חיי האדם אינה באה לידי ביטוי רק באבל כאשר הם נקטעים, ואפילו לא בזעזוע כאשר החיים נגדעים באכזריות בעודם באיבם. קדושת חיי האדם מחייבת שמירה תמידית ופעילה עליהם, יום יום ושעה שעה, בכל מקום ובכל דרך. מנהיג שאינו עושה זאת, נושא באחריות אם חלילה אותם חיי אדם אכן מקופדים. ידיו של מנהיג שאינו עושה זאת, מגואלות בדם.
