כידוע, השיטה הנפוצה למימון רכישת כלי שיט או שיפוצו, היא באמצעות קבלת הלוואה בנקאית. הרוכש (נוטל ההלוואה) מתחייב כלפי הבנק לפרוע את ההלוואה בתשלומים חודשיים או רבעוניים, והוא רושם לטובת הבנק שעבוד ראשון (משכנתא) על כלי השיט. במקרה שבו ההלוואה אינה נפרעת, עומדת לבנק האפשרות, מכוח המשכנתא הרשומה לטובתו, לעצור את כלי השיט, להגיש תביעה בגין הפרת חוזה ההלוואה ולהביא למכירת כלי השיט לצורך פירעון ההלוואה.
פעמים רבות מתברר, שעל גבי כלי השיט הנעצר, נמצא מטען שהיה בדרכו להובלה ליעד מסוים וכתוצאה מהמעצר שמבצע הבנק המטען אינו מגיע ליעדו. פסק הדין שניתן לאחרונה בעניין ANTON DURBECK V DEN NORSKE BANK מנתח את מערכת הזכויות והחובות החלה על הבנק כלפי בעל המטען שהוא בבחינת צד שלישי לעיסקת ההלוואה, בבואו לממש את זכויותיו על-ידי מעצר כלי השיט ומכירתו.
באותו מקרה, העניק הבנק לתאגיד קובני הלוואה שנועדה לרכישת שלושה כלי שיט ולשיפוץ אחד מהם. ההלוואה הובטחה, בין היתר, במשכנתא שנרשמה לטובת הבנק על כלי השיט. כמו כן, נקבע בהסכם למתן ההלוואה, כי אחד מתנאי ההלוואה היסודיים הנו שכלי השיט יהיו כל העת מבוטחים. ההלוואה ניתנה בשנת 1997 וסכום ההלוואה המקורית היה 6,000,000$. ההלוואה נקבעה לפירעון בתשלומים רבעוניים.
החל משנת 1999, החלו להתעורר קשיים בפירעון ההלוואה: אחד מכלי השיט ניזוק והוכרז "אובדן מוחלט", כלי שיט אחר סבל מתקלה במנועים שהשביתה אותו, הלווה לא עמד בהסדרי התשלום וביצע תשלומים חלקיים ונדחים, הלווה גם איחר בביצוע תשלומי הכיסוי הביטוחי עבור כלי השיט. מדי פעם הבנק היה שולח ללווה התרעות על אי עמידה בתשלומים בהם הוא מחויב והצדדים היו מגיעים להסדר זה או אחר של אשראי מחודש ופריסת התשלומים אשר גם בהם הלווה לא עמד. במקביל, נצברו חובות לספקים ודמי הביטוח לא שולמו, עד אשר הכיסוי הביטוחי הוסר.
בסופו של דבר, בחודש יולי 2002 נעצר בפנמה אחד מכלי השיט (היחיד שלמעשה נותר כשיר להפלגה) ובסיום ההליך המשפטי - בחודש אוקטובר 2002, נמכר כלי השיט במכירה פומבית בסך 1.5 מיליון דולר שיועדו לכיסוי החוב לבנק.
בעת שנעצר כלי השיט היה עליו מטען בננות בשווי כ – 2.4 מיליון אירו שהיה בדרכו לגרמניה. כתוצאה מהמעצר שבוצע בפנמה, המטען לא יכל להגיע ליעדו. המטען נרקב והושמד במהלך חודש אוגוסט.
הבעלים של המטען, תבע מהבנק פיצוי בגין אובדן המטען שנגרם כאמור כתוצאה מהמעצר שביצע הבנק. לטענת הבעלים, הבנק התערב והפעיל את זכויותיו באופן שגרם להפרת החוזה לפי שטר המטען מכוחו היה על מטען הבננות להגיע לגרמניה. לטענת בעלי המטען, הבנק יכל לאפשר לכלי השיט להשלים את המסע מדרום אמריקה לגרמניה ולעצור את כלי השיט שם, בתום המסע ולאחר שהמטען הגיע ליעדו. לא היה כל הכרח לעצור את כלי השיט ולהחזיק אותו במעצר עד סיום הליך המכירה בדרום אמריקה דווקא, פעולה שכאמור גרמה לאובדן מלא של המטען.
בתביעתו, הסתמך התובע על פסק דין אנגלי משנת 1977 ולפיו, מקום בו הבעלים של כלי השיט מתקשר עם צד שלישי בחוזה שעניינו הפעלת האונייה (כגון הובלת מטען) וזאת באופן שזכויות והערובה שבידי בעל המשכנתא על כלי השיט, אינן נפגעות, הרי שבעל המשכנתא, אינו רשאי להפעיל את זכויותיו (כולל מעצר כלי השיט) ואינו רשאי להתערב בחוזה שביצע בעל האוניה עם הצד השלישי.
בנוסף קבע החוק החל בפנמה וכן דיני היושר האנגליים, כי בעל משכנתא (או זכות מעצר אחרת) צריך להפעיל את הזכויות הנתונות לו בתום לב ושלא על-מנת לגרום בכוונה תחילה לפגוע בבעלי הזכויות לפי שטר המטען.
לבנק לא הייתה ברירה
בית המשפט בחן אפוא, את הנסיבות בהן נעצר כלי השיט והגיע למסקנה כי הבנק נהג בתום לב וכי המשך המסע היה מסכן את הערובה שבידי הבנק (כלי השיט עצמו) ולמעדה לבנק לא הייתה כל ברירה:
בעת שנעצר כלי השיט, היה החוב המצטבר לבנק סך של כ–2.5 מיליון דולר, כלי שיט אחד נועד לגריטה, כלי שיט אחר היה מושבת כתוצאה מתקלה במנועיו, ספק אחד כבר הספיק לעצור את כלי השיט קודם לכן וספק אחר החזיק בזכות תביעה של 200,000$, תשלום של 200,000$ שהיה צריך להיות משולם לידי הבנק ביולי 2002 לא בוצע, לא בוצע כל תשלום משמעותי על חשבון החוב לבנק ומעל לכל - כלי השיט היה בדרכו מדרום אמריקה לגרמניה מבלי שיש לו כיסוי ביטוחי.
בנסיבות אלה, הבנק נהג כשורה כאשר הפעיל את זכויותיו ועצר את כלי השיט עד למכירתו. נקבע, כי יש להבחין בין בעל משכנתא על נכס רגיל לעומת בעל משכנתא על כלי שיט המפליג מנמל לנמל וחשוף לסכנות הדרך. במקרה זה, באם כלי השיט היה נפגע במהלך המסע לגרמניה, הרי שבהיעדר כיסוי ביטוחי, הבנק היה נותר ללא כל ערובה להלוואה שהעניק. מה גם שבמהלך מסע שכזה, כלי השיט צובר עלויות אשר יכבידו על מימוש זכויות הבנק כגון - שכר אנשי צוות, זיהום ותשלום קנסות, התנגשויות, תאונות וכיוצא באלה.
אי לכך, נדחתה תביעת בעלי המטען שכנגד הבנק. אם כי הכלל, הבסיסי, ולפיו, כל עוד אין פגיעה בערבויות בעל המשכנתא, אין בעל המשכנתא רשאי להתערב בחוזה ההובלה שנערך עם צד שלישי לעסקת המימון, נותר על כנו.
תופעה נפוצה
אגב, במקרה זה, לאחר המעצר בפנמה, היה מוכן הבנק לאפשר את המשך המסע תמורת מתן ערבות הולמת ומתן כיסוי ביטוחי לכלי השיט עבור המשך המסע. אלא, שהבעלים של המטען, סירב ליתן ערבות שכזו ונותר עיקש בטענתו כי הבנק נהג שלא כשורה באופן בו הפעיל את זכויותיו. מהלך שהתברר, אפוא כשגוי מבחינת בעל המטען.
מאחר שמימון בנקאי ורישום משכנתא על כלי השיט הנו תופעה נפוצה, ממחיש פסק הדין את הסיכונים בפניהם ניצב בעל המטען, מקום בו הוא בוחר למסור את המטען בידי מוביל ימי שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לעמוד בהתחייבויותיו כלפי הבנקים ונושים אחרים, אשר זכויותיהם זוכות לעדיפתו על פני הזכויתו לפי שטרי המטען.
לכאורה, משלח המעונין בכך, יוכל לבדוק במקום המירשם של כלי השיט האם מופיעה משכנתא או שעבוד אחר, אם כי, לא יהא ברישום שכזה משום אינדיקציה לפירעון או פיגור בתשלומי ההלוואה עצמם.
כמו בכל פעילות כלכלית, גם בהובלה ימית, יש לקחת בחשבון את איתנותו של הצד השני להתקשרות ויכולתו לעמוד בהתחייבויותיו ויש לערוך את הבירורים והביטוחים המתאימים, הכל לפי שיקולי עלות/ תועלת הרלוונטייים ויש לצפות את הסיכונים הכרוכים בכך.
בכל מקרה, משהתממש סיכון וקיים חשש לאובדן המטען, עדיף לעתים, לצרכי פשרה ומבלי לגרוע מהטענות, להגמיש את העמדות ולהביא לפתרון מקובל מול הגורם המבצע את המעצר שיאפשר את הצלת המטען – בין עם על-ידי הסרת המעצר או העברת המטען למוביל אחר, גם אם הדבר כרוך בעלויות ולהותיר את ההתדיינות המשפטית לשלב מאוחר יותר, תוך צמצום הנזק למטען.
