|
|
רוני רון. אולי הוא ישתנה?
|
|
|
|
|
|
|
|
| מדינת ישראל מצויה כיום בתנאים כמעט אופטימליים להמשך ניהול המאבק: ללא איום דמוגרפי, ללא מרבית מרכיבי הבעיה המוסרית אבל עם השטחים החיוניים מבחינה ביטחונית | |
|
|
|
|
חמש-עשרה שנים חלפו מאז נחתמו הסכמי אוסלו, ואדריכליו חוגגים כאילו לא נרצחו מאז כ-1,450 ישראלים.
ההיגיון של אוסלו דומה לרעיון שבעוד עשור מישהו יעסיק את רוני רון כשמרטף לילד שלו, רק בגלל הטענה שרוני השתנה. מי שמבקש לעשות שלום עם מכחיש השואה אבו-מאזן, חברו של מרוצץ הגולגולות סמיר קונטאר, פשוט מתעלם מן המציאות הקשה, וקונה לסבא של רוז עוד מזוודה. אלברט אינשטיין הגדיר טירוף כ"עשות אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות". ההיגיון של הסכמי אוסלו הוא היגיון מטורף: להביא מחבלים שפועלים במשך שנים להשמדתה של מדינת ישראל, לחלק להם רובים, ולהתפלא בכל פעם מחדש כשעוד קסאם מתעופף.
בשנים האחרונות תפיסות העולם של השמאל הציוני קורסות בזו אחר זו, אך המסקנה אינה משתנה: יש לפנות התנחלויות. עשר שנים נדרשו לחלק ניכר מהשמאל הציוני להבין כי אין פרטנר להמשך הנסיגות, ועוד שלוש שנים נדרשו לשמאל הציוני להבין כי רעיון ההפרדה החד-צדדית הוא איוולת, אבל המסקנה לעולם נשארת. למרות רצונם הטוב של אדריכלי אוסלו ויורשיהם, הפלשתינים פשוט אינם מוכנים לחלוקה טריטוראלית. לא צריך להיות גאון בשביל להבין זאת, מספיק להביט בספרי הלימוד שלהם ולשמוע את דברי מנהיגיהם המופנים לעמם.
אולם, הבעיה החמורה באמת הטמונה בהסכמי אוסלו אינה המחשבה כי יש לנו שותף לשלום, אלא התערערות תפיסת הצדק שלנו. הוגי אוסלו רואים בעם ישראל כובש בארצו. לפיכך, הם חוזרים ואומרים כי יש "להחזיר" שטחים, ולא "למסור" שטחים. רעיון ה"החזרה" מניח כי השטחים שייכים למישהו אחר, ולכן יש להחזירם לו. אלא שכאשר אנו כופרים בזכות שלנו על ירושלים, חברון ושאר המקומות המקודשים לעמנו, ומחליטים לעזוב אותם בגלל קשיים זמניים, מי לידנו יתקע שלא נעזוב שטחים אחרים, פחות חשובים, כאשר שם יהיה קשה?
מה עושים
לפיכך, על השאלה "מה עושים היום", יש להשיב כי על אף הנזקים העצומים שהביאו עלינו הסכמי אוסלו וההינתקות, מימושם החלקי יצר מציאות נוחה לישראל. משמעותם של הסכמי אוסלו כיום היא שמדינת ישראל אינה שולטת על 98% מערביי יהודה ושומרון ושמרבית ביטויי 'הכיבוש' נעלמו מאז מימוש השלבים הראשונים של אוסלו. המחסום אינו סמל 'הכיבוש' כפי שטוען השמאל, אלא כל מה שנותר ממנו. כיום השטחים ההרריים האסטרטגיים החיוניים להגנת המדינה הם בשליטת צה"ל, והשטחים המאוכלסים בערבים הם בשליטת הרשות הפלשתינית.
קשה לדמיין מציאות נוחה יותר עבור ישראל. הקביעה כי ההתנחלויות יצרו איום דמוגרפי על אופייה היהודי של מדינת ישראל הייתה נכונה לתקופה שלפני 2005. אך עם ההינתקות מעזה - התנתקה מדינת ישראל משליטה ומאחריות על 1.4 מיליון פלשתינים, וניטרלה לשנים רבות את האיום הדמוגרפי.
כיום עלינו להמשיך לפעול לחיזוק האמונה בצדקת המעשה הציוני, לסיפוח גושי ההתיישבות לישראל באופן חד-צדדי ולראייה במציאות אתגר שיש להתמודד עימו. בסופו של דבר מדינת ישראל מצויה כיום בתנאים כמעט אופטימליים להמשך ניהול המאבק: ללא איום דמוגרפי, ללא מרבית מרכיבי הבעיה המוסרית אבל עם השטחים החיוניים מבחינה ביטחונית.
