למה אין שלום? (חלק א)

בבחירות הקרובות יתחרו בינם המועמדים מי יבטיח לנו יותר שלום. למעשה, כבר עשרות שנים שכל הפוליטיקאים שלנו מתחרים בהבאת שלום, אך אין שלום. לעומת זאת, הניסיונות להביא שלום רק מסבכים את מצבנו הביטחוני. הנה במה עסוקים הגורמים שאנו כל הזמן טרודים בכינון שלום עמם: בעזה שולט ארגון טרור איסלאמי קיצוני שאינו מכיר בקיומנו; בלבנון הולך ומתחזק ארגון אחר שעסוק בהסתה ומציאת אמתלות למלחמה בנו; השלטון באירן מכריז בגלוי שהוא שואף להשמיד אותנו; בסוריה מאמנים ומחמשים ארגוני טרור; ביהודה ושומרון אנו עושים זאת בעצמנו או על-ידי בעלי בריתנו, והמשטר שמתקיים בחסותנו מאיים עלינו שאם לא נקבל את תנאי השלום שלו, הוא יחזור לדרך הטרור; ואפילו בגליל, בנחל עירון, בנגב ובערים מעורבות במרכז הארץ קיימים אזורים בהם החוק הישראלי אינו מכובד, וארגונים מוסלמיים קיצוניים עושים שם לבבות.

חלק מהסיבות לכישלון בהבאת שלום נובעות מהנחות היסוד שלנו. אנו מניחים שאנו ניצחנו במלחמות, ומאחר ואנו שבענו ממלחמות, וכך גם האויבים שלנו, לא נותר לנו אלא לגשת לשולחן המשא-ומתן ולנהל אותו מתוך נדיבות של מנצחים. יש כאן שתי הנחות - א. אנו ניצחנו ב. גם אויבנו שבעו ממלחמות.

הבה נבחן את ההנחה הראשונה. האומנם אנו ניצחנו? האמת היא שלמרות כל מה שלימדו אותנו, ישראל מעולם לא ניצחה בשום מלחמה. כיצד אני יודע? כאשר מנצחים, הצד השני מרים דגל לבן, מודיע על כניעתו, ומקבל עליו את תנאי השלום של הצד המנצח. לא טעיתם, המינוח "תנאי השלום של הצד המנצח" הוא מינוח מכובס למינוח הפחות נאה "הסכם כניעה". אנו לא הגענו למצב כזה באף אחת מהמלחמות שניהלנו. לכל היותר הדגימו כוחותינו כי יש להם פוטנציאל להגיע לכך, ואז עצרו. בסופו של דבר על-פי מבחן התוצאה, ניתן לומר שאת ה"כמעט ניצחונות" הללו בדיעבד אנו הופכים לתבוסות. לא כל שכן התבוסות.

"הדובדבן" בראש עוגת הכישלונות שלנו הוצב על-ידי מלחמת לבנון השנייה, שבה על-פי מבחן התוצאה הובסנו. כידוע בתום מלחמת לבנון השנייה ישראל קיבלה כמעט את כל תנאי השלום הזמני של החיזבאללה, שניצחונו הפך אותו לבעל הבית בלבנון, ואת לבנון למוצב קדמי של אירן. קוראים לזה החלטה 1701, או ליתר דיוק - החלקים המעשיים שלה ואופן יישומם. שהמילים תנאי השלום לא יבלבלו אתכם. פניו של החיזבאללה אינם לשם, וגם מהקשקוש אודות התמתנותו עקב מעורבותו בחיים הפוליטיים אתם יכולים להתעלם. האם היטלר ומוסוליני התמתנו כאשר הפכו לחלק מהחיים הפוליטיים?

ניחא, יאמרו בוודאי אנשי השמאל הקיצוניים ו"ארגוני השלום", אין צורך שננצח. כל המלחמות הסתיימו במשא-ומתן. עוד הנחה שגויה. מרבית המלחמות דווקא הסתיימו בהכרעה - מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בניצחון מדינות ההסכמה; מלחמת העולם השנייה הסתיימה בניצחון בעלות הברית; מלחמת ווייטנאם הסתיימה בניצחון הצפון; מלחמת האזרחים האמריקנית הסתיימה גם היא בניצחון הצפון (יחי ההבדל). אכן היו גם מלחמות, כמו מלחמת מאה השנים, שהסתיימו בלא הכרעה, אלא שבהם התקיים תנאי חשוב אחר. שני הצדדים שבעו ממלחמות וויתרו על האפשרות שינצחו.

זה מביא אותנו לבחינת ההנחה השנייה שבבסיס האסטרטגיה של הבאת השלום הישראלית. האם אויבנו שבעו ממלחמות? האם הם ויתרו על האפשרות שינצחו אותנו?

בחדרי הדיונים

מההצהרות הלוחמניות שכל אחד מהם משמיע, מצחצוח החרבות המתבטא באיסוף נשק וגיוס מתנדבים, מההסתה הפרועה נגד "השטן" הישראלי, ומההבטחות לניצחון קרוב, ניתן ללמוד כי הם לא התייאשו עוד מהאפשרות לנצח את ישראל. מנהלי המשא-ומתן יאמרו לנו כי דווקא בשל כך יש להאיץ את "תהליך השלום". בואו נבחן אם כך מה מתרחש בחדרי הדיונים על השלום.

בימים אלה מנהלת ישראל משא-ומתן על קבלת תנאי השלום של אבו מאזן. ביסודו של דבר, אין הבדל רב בינו לבין אחמדינאג'ד. שניהם מכחישי שואה מוצהרים, ושניהם מבקשים לחסל את ישראל. כל אחד בדרכו. אבו מאזן אינו מוותר ואינו מגמיש אף אחת מהדרישות הטוטאליות שלו. בחזית הסורית מנהלת ישראל משא-ומתן עקיף בטורקיה עם נציגות של המשטר הסורי על קבלת תנאי השלום של הסורים. למזלנו שני מהלכי המשא-ומתן האחרונים תקועים, כי ישראל עדיין לא הסכימה לכל התנאים של הצד השני. לא משום שאין נכונות מצידנו, אלא משום שהצד השני לא רוצה להותיר שום ספק לגבי מהות ההסכם שהוא דורש מאיתנו לחתום עליו. אף אחד מהם לא ויתר כמלוא הנימה על אחרון התנאים המשפילים שהם דורשים מאיתנו.

החמאס עדיין לא השלים את מסע ניצחונותיו ולכן הוא מסתפק בהכתבת תנאי הפסקת אש בלבד. בחסותו נערכים כבר הארגונים הקיצוניים יותר, שמתכננים להפוך את כל אוסף ההצלחות החלקיות הללו, להצלחה יותר מלאה והיא השמדה פיסית שלנו, עד-כדי כך שאף לא תישאר נפש חיה אחת לחתום על "תנאי שלום". ולא - הם לא נעולים באופן סופי על הפתרון של תאי גזים או על שחיטה בסיף. מבחינתם, די בכך שכולנו נברח מפה לארצות שאליהן טרחנו להוציא דרכון נוסף.

לאמיתו של דבר, ככל שאנו מגבירים את ויתורינו בעקבות כל סיבוב אלימות, ככל שאנו מתפשרים עם הדרישות של הצד השני, ובמיוחד - ככל שאנו נסוגים, בצד השני מתחזקת הדעה שניתן להביס אותנו ואין צורך להשלים עם קיומנו.

ראינו אפוא כיצד ההנחות הישראליות שבבסיסו של התהליך מתמוטטות אחת לאחת. אך האם למרות זאת עלינו "להתעלות" ולהיענות לכל "תנאי השלום". האם עשויה להיות לכך תוצאה חיובית?

במאמרי הבא בסדרה אבחן זאת וגם את התייחסותם של השותפים שלנו ל"תהליך השלום".