השלום עם מצרים - השאלות שלא שואלים

בתחילת שנות ה-80, לאחר חתימת הסכמי קמפ-דיוויד, השתתפה אוגדת המילואים שבה שירתתי בפינוי מִתקן צבאי בעומק סיני ובמסירתו לצבא המצרי. היינו כעשרים קצינים ונגדים. החוויה הסתיימה בטקס ובארוחה חגיגית שלוּותה בחיוכים, לחיצת ידיים לבבית עם קצינים מצרים וגילויי אחווה. לאחר מכן שמנו פעמינו ארצה באוטובוס, בואכה אל-עריש. אלא שהמסע בקטע הדרך שהיה בשליטה מצרית, במקום שיימשך כשעה, ארך כמעט שש שעות. "התבשלנו" באוטובוס שחצה עשרות מחסומים חמושים של המצרים. אלה עיכבו אותנו לאורך כל הנתיב, כשהם מכוונים אל רכב ההסעה שלנו חצובות מקלעים - הרגשה בלתי נעימה, במיוחד בהתחשב בכך שזה עתה שבנו מטקס שכולו שלום, פינוי ופיוס.

באחד המחסומים עלה לאוטובוס סרג'נט מצרי רקוב שיניים וחמוש בקלצ'ניקוב. הוא דרש כי נפקיד בידיו את כלי הנשק שלנו, שיוחזרו לנו, לדבריו, בגבול התחום שבשליטת המצרים. במושב הראשון באוטובוס ישב מפקדנו, קצין בדרגת סא"ל. בתגובה מיידית לדרישת הסמל המצרי, הוא הכניס מחסנית לנשק ודרך אותו. כך עשינו אחריו כולנו, כאיש אחד, במקהלת שִׁקשוק מתכת משכנעת ביותר. החייל המצרי שחום העור החוויר כסיד והתנדף מיד. המפקד דיווח לחפ"ק במכשיר הקשר, וכך המשכנו את הנסיעה באווירה קשה ומאיימת עד לקווי צה"ל. לי היה זה המפגש הראשון עם השלום המצרי, ומאירוע בלתי נעים זה הסקתי כי גם אם מניחים שכוונתם של המצרים אינה רעה ביסודה, תפיסתם את המונח "שלום בין מצרים לישראל" - שונה בתכלית מזו שלנו.

בחצי היובל שחלף מאז, הלעיט אותנו כל מקור אפשרי - צבאי, תקשורתי, מדיני או אקדמי - בקביעה כי מתכונת "שלום קר" זו עדיפה מלחימה שמחירה ידוע לנו. אין לפסול קביעה זו על הסף, אך יש לבדוק אותה היטב, במיוחד לאור מהותו של הסכם השלום עליו חתמנו עם מצרים ויישומו בשטח במשך כמעט שלושה עשורים.


לאן נעלם העיקרון הסאדאתי?

בעת ניהול המשא-ומתן על הסכמי קמפ-דיוויד, אמר הנשיא סאדאת בלהט: "אף יהודי על אדמה ערבית קדושה" (יש לתת את הדעת על כך שסאדאת אמר, והתכוון, ליהודי בכלל, לא לישראלי). מבחינתו, דבקות בעיקרון זה הייתה לסלע קיומו של ההסכם. ניסיון ישראלי להשאיר חלק מסיני בידינו, או לחילופין, השארת התיישבות ישראלית בשטח שיימסר למצרים - ניגף מפני עיקרון מצרי זה. והרי פינוי ההתיישבות בסיני והעיר ימית, על-פי הסכם זה, יצר תקדימים המעוררים בעיות לא פשוטות: לראשונה מאז החלה ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל הסכים ממשל ישראלי לגירוש יהודים מבתיהם ולהחרבתם. מעשה זה מתנגש עם אושיות ההשקפה של הציונות, ובמיוחד זו המעשית, שעל פיה ההתיישבות היא שקובעת את מפת הארץ, ובמקום בו קיים ישוב יהודי - שם גם תהיה גם הגנה יהודית.

כשישב באופוזיציה בתקופת ממשלת מנחם בגין, אמר יצחק רבין כי הוא הצטער על המחיר הנמוך שקיבלה ממשלת בגין מן האמריקנים תמורת הנסיגה המוחלטת מסיני. אולם למרות אמירתו כי להבדיל מבגין, הסתייג מנסיגה מכל סיני ומהורדת היישובים בסיני, תמך רבין בהסכם השלום עם מצרים (על-פי "פנקס שירות", האוטוביוגרפיה של יצחק רבין, פרק 6).

מהתנהלותו של רבין כראש ממשלה בתקופת הסכמי אוסלו, ניתן להסיק את המסקנה הכואבת, שוויתורו הג'נטלמני של בגין הִקשה מאוחר יותר על תנאי הפתיחה של משא-ומתן עם כל שכנינו. גם כיום וגם בעתיד יקשה עלינו לשאת ולתת עימם על פחות ממה שנתן בגין לסאדאת. על כך מסכימים בפה מלא ממשיכי דרכו הפוליטית (כלומר, דרך אוסלו) של רבין היום, ולדבר יש כמובן משמעות אסטרטגית.

באחד מביקורי בחצי האי סיני בשנות ה-90, פגשתי צעירה, תיירת מרוסיה שבילתה בשארם-א-שייח'. בעת שהמתנו, איש לטיסתו, בנמל התעופה של שארם, היא אמרה בהיתול: "עשיתם כאן את עיסקת המאה. נתתם את כל זה (והצביעה בידה לעבר מרחבי סיני הנשקפים מחלונות המסוף), וקיבלתם את רצועת עזה על מיליון תושביה". גם אורחת לרגע, שאינה בקיאה מדי ברזי המדינאות המקומית, זיהתה במדויק את האבסורד.

כשמדובר במיליון פלשתינים בעזה, נעלם העיקרון הסאדאתי בדבר נוכחות יהודית על "אדמה קדושה". מבלי להסס, השליכם, עם אדמתם הקדושה, לחיקו של בגין - למרות העובדה שלמצרים הייתה אחריות מלאה עליהם מתוקף היותם תחת שלטון מצרי עד למלחמת ששת הימים. פרטי הסכם השלום בין ישראל למצרים אף מסירים מעל מצרים את האחריות לפעילות הטרור שמקורה בעזה. וכך למעשה, חתמנו על הסכם שבו במקרה הטוב נוכל להודות למצרים על חסדיהם, אם הם מונעים, באי-רצון בולט, חלק מזערי מהברחות הנשק לרצועה מסיני. מצרים אינה זקוקה להפר הסכמים כדי להביא אותנו למצב של נחיתות טקטית. ההסכם עמה עושה זאת היטב, כפי שעולה מהמתרחש בגבול עזה וסיני היום.

בקמפ-דיוויד עמדו המצרים על כך שזכויותיו של העם הפלשתיני יעוגנו בהסכם - נושא שעמד אחר-כך ביסודו של המשא-ומתן עם יאסר ערפאת, מנהיגות אש"ף-תוניס והפרטנרים האירופים והאמריקנים. והרי ישראל אינה יכולה להפר הסכמים בינלאומיים, קל וחומר כאלה שאמריקה ואירופה היו שושבינות להם. כך סללו הסכמי השלום עם מצרים את מסכת הצרות שהבאנו על עצמנו בהסכימנו מראש באותו זמן לקביעה שלפלשתינים "זכויות לגיטימיות" בארץ ישראל המערבית. משמעותן של זכויות אלה נתונה כמובן לפרשנות, אך במקרה הטוב, העולם רואה בהן הסכמה ישראלית למדינה פלשתינית בחלקים גדולים נוספים של ארץ ישראל המערבית. וכך, מתעוררת השאלה מה היה ההיגיון בהכללת הנושא הזה במסגרת הסכמי השלום עם מצרים. עצם מתן מעמד של עם לפלשתינים - עם בעל זכויות "לגיטימיות" - הוא טעות אסטרטגית קשה.

בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים שרר בצבא, ובמיוחד בחיל האוויר, קונסנזוס בנוגע לשאלת העומק האסטרטגי הדרוש לנו להגנתנו. דובר על קו אל-עריש-דהב כמינימום שממנו אסור ומסוכן לסגת. וראו זה פלא: לאחר ביקור סאדאת בירושלים התהפך אותו קונסנזוס. חלק גדול מאותם קצינים ממש, שקודם "התעקשו" על קו אל-עריש-דהב כקו האדום לנסיגה, תמכו לפתע בנסיגה מלאה מכל סיני. למרות התנאים הטכנולוגיים שהשתנו לרעתנו והאיבה כלפינו שגברה בעקבות מלחמת 1973, בחרו קצינים אלה ביישור קו עם הממשלה הנסוגה ולא הִססו לשנות את הערכותיהם הביטחוניות, כדי להתאימן לקו השולט.


האם תהיה מצרים כאירן?

האם השלום עם מצרים אכן מבטיח לנו הגנה טובה יותר מאשר טריטוריה? האם החיסכון בפריסת צבא בסיני וההתייחסות לחזית הדרום כבעלת סיכון מופחת, שקולים לוויתור על אזור ספיגה והיערכות אדיר מימדים? האם ניתוח עלות-תועלת בעל אופק רחב יותר היה מצדד בוויתור בלתי חוזר על כמות נפט גדולה, גז טבעי, אוצרות טבע ונכסי תיירות? התשובות לשאלות אלה אינן חד-משמעיות, אך מדאיג לדעת כמה מעט נתנו את הדעת עליהן לפני חתימת ההסכם או לאחריה.

בתמורה להסכמי השלום, קיבלו המצרים ציוד צבאי אמריקני ברמה שיש בידי צה"ל. כן זכו יחידות הצבא המצרי לאימון באקדמיות הצבאיות בארה"ב. וכך, כיום יש להעמיד את עלויות ההכנה של צה"ל להתמודדות עם אלה מול עלות אחזקתו של צה"ל בסיני ולחשב את הדברים באופן ריאלי. ספק אם חשבון כזה נעשה על פני ציר הזמן, שהרי אין זה סוד כי הממשל והצבא המצריים רואים במלחמה עם ישראל ובהכנה אליה יעד עיקרי.

ספק אם ניתוח רציני, שקול ומציאותי של ההחלטה לפנות את סיני תמורת הסכם, בדומה להחלטות אחרות דוגמת הקמת קו בר-לב, החתימה על הסכמי אוסלו, הנסיגה מדרום-לבנון וההינתקות - היה מצדיק את קבלתה.

אומנם ניתן לטעון כי הסכם השלום עם מצרים נותן לנו חזית דרומית שקטה מזה כ-28 שנים, אך לשם השוואה - גם הגבול עם סוריה שקט באותה מידה, וללא הסכם. ההיקש בין תמיכת סוריה בחיזבאללה לבין התעצמות הטרור בעזה מתחת לאפם של המצרים וללא מניעה מצידם - הוא לגיטימי ונכון. סוריה ומצרים מסוכנות לנו במידה דומה. בלחץ האיסלאמיסטי שבתוכה, עלולה מצרים אף לאבד את יציבותה ולהקצין, כפי שקרה באירן. במקרה כזה יצטמק ערכו האסטרטגי של השלום עימה באופן מדאיג. כבר כיום הפך חצי האי סיני לכַּן שיגור של הטרור האיסלאמי הבינלאומי. הנפגעת הפוטנציאלית הראשונה היא כמובן-ישראל. לאחרונה ממחישים גילויים של מעורבות מצרים ומוחמד בסיוני (שגרירה לשעבר בישראל) בתִזמור האינתיפאדה, כמו גם התגברות אש הטרור של החמאס והקמת בסיסי אימון שלו בסיני, את הבעייתיות המתמשכת זו של "השלום הקר" עימה.

עלינו להסתכל על המצב נכוחה ולא לחיות באשליה של "שלום עם הערבים" כמנטרה. לא נקבל כל "נקודות זכות" מאמריקה או אירופה על חתימת הסכמים שאינם טובים לנו. התפיסה כי מעמדנו הבינלאומי ישתפר אם נציית לתכתיבים של מדינות זרות הוכחה שוב ושוב כחסרת בסיס. לראייה, הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר, הוגה "השלום הגדול" עם מצרים ובין המרוויחים העיקריים ממנו (מבחינת היוקרה), לא נותן לנו היום כל זכות על ותרנותנו המפליגה דאז. נהפוך הוא - הוא עויין לנו באופן אישי ואקטיבי. זהו אחד הלקחים שיש ללמוד מהשגיאות האסטרטגיות הגסות של חתימת הסכם השלום עם מצרים. אך להוותנו, נראה כי לקח זה אינו נלמד: אנו רצים כמוכי אמוק להסכמים הרי-ויתור עם הפלשתינים ועם סוריה, כשהסכמים גרועים שעליהם חתמנו בעבר הם נר לרגלינו. אלה לא רק מיוחצנים עתה כדי להטעות, אלא יוצרים אשליה שגוררת אותנו למחויבות מסוכנת ביותר.