חי או מת

לפני כמה ימים התכנסו נציגי הרביעייה הבינלאומית בשארם א-שיח' בהשתתפות נציגי ישראל והפלשתינים לדון בהישגי תהליך אנאפוליס. בסוף הפגישה פורסמה הודעה רשמית הקוראת לצדדים להמשיך את המשא-ומתן על הסדר הקבע. ההודעה קראה גם להקפאת ההתנחלויות בשטחים. הנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס ושרת החוץ לבני עדכנו את נציגי הקוורטט על התקדמות השיחות מאז ועידת אנאפוליס בנובמבר שעבר. הם הדגישו את העקרונות שעל פיהם סוכם כי יושתת תהליך המשא-ומתן:

א. הצורך במשא-ומתן ישיר ורצוף בין שני הצדדים.

ב.לא יוסכם על שום דבר עד שלא יושג הסכם על הכל.

ג.יש להגיע להסכם כולל שיפתור את כל הסוגיות כפי שהועלו בוועידת אנאפוליס במקום הסכם חלקי.

מה קרה באמת במהלך השנה האחרונה במשא-ומתן על הסדר הקבע והאם תהליך אנאפוליס שבק חיים או שהוא "חי ובועט" למרות חילופי הממשל בארצות הברית, הבחירות, הקמת ממשלה חדשה בישראל והאיום על המשך כהונתו של הנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס מאבו מאזן האמור לסיים רשמית את תפקידו ב-9 בינואר 2009?

ועידת אנאפוליס התכנסה לפני שנה ביוזמתו של הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש. היא זכתה להשתתפות נרחבת של מדינות האזור בדרג גבוה בעיקר בגלל התגברות כוחה של אירן ובעלות בריתה, והצורך ללכד את המחנה הפרגמאטי הרופף. מדינות האזור השתתפו בוועידה למרות שמרבית תנאיהן בהקשר הפלשתיני לא נענו.

גם סוריה הסכימה בסופו של דבר להשתתף בוועידה, ישראל וארצות הברית קיוו שהדבר יביא להרחקתה מאירן, דבר שלא קרה, אך העדיפות העליונה ניתנה לקידום הערוץ הפלשתיני במסגרת תהליך אנאפוליס.

כיצד נולד הרעיון לכנס את ועידת אנאפוליס?

הרעיון החל להתבשל לפני שנתיים בפגישה שקיימה שרת החוץ האמריקנית קונדליסה רייס עם שרת החוץ ציפי לבני. הנשיא בוש וראש הממשלה אולמרט אימצו בהמשך את הרעיון. הנשיא בוש חיפש רעיון חדש לקדם את הערוץ הפלשתיני הישראלי לפני שיסיים את תפקידו כנשיא.

הממשל האמריקני היה מתוסכל מכישלון יוזמתו ליצור תהליך של דמוקרטיזציה במדינות ערב, מדיניות שהביאה לעלייתו של החמאס לשלטון בבחירות לפרלמנט הפלשתיני בינואר 2006. האמריקנים הופתעו גם מההשתלטות הצבאית של החמאס על רצועת עזה ומהפיצול שנוצר בין הגדה המערבית לרצועת עזה וחיפשו מוצא מהמבוי הסתום. דני איילון שהיה שגריר ישראל בוושינגטון באותה העת סיפר לי כי בכירים בממשל הופתעו מהנכונות המהירה של ראש הממשלה אהוד אולמרט לדלג על המדיניות הקודמת של ראש הממשלה אריאל שרון שדבק בניהול מדיניות בשלבים על-פי תוכנית מפת הדרכים. אהוד אולמרט הסכים לוותר על עקרון השלביות ועל התנאים שדרשה ישראל להתנעת התהליך כמו הפסקת הטרור ופירוק תשתיות הטרור ביהודה ושומרון ורצועת עזה.

בשל הקושי למצוא פרטנר פלשתיני, שכן ארגון החמאס שלט באופן מלא ברצועת עזה, הגו ישראל וארצות הברית את רעיון "הסכם המדף". מדובר בהמצאה שלא מוכרת בהיסטוריה של היחסים הבינלאומיים וההסכמים. "הסכם המדף" אמור היה להיות מיושם, במידה שיושג, רק כשהרשות הפלשתינית תשוב לשלוט באופן מלא ברצועת עזה, מעין "חזון אחרית הימים" על-פי האופן שבו מתחזקת תנועת החמאס בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה.

הנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס היה מרוצה מכינוסה של ועידת אנאפוליס. הוועידה הדגישה את המחוייבות הבינלאומית ושל מדינות האזור למנהיגותו מול תנועת החמאס. מחמוד עבאס קיווה להשיג, לכל הפחות, שיפור ממשי בחיי היום יום של הפלשתינים כמו למשל הסרת המחסומים הפרוסים במאות לאורך צירי התנועה ביהודה ושומרון.

ניהול המשא-ומתן - עקרון "הסכם המדף" - מה הושג?

המשא-ומתן בין ישראל לרשות הפלשתינית נעשה בידיעה מראש כי גם אם יושג הסכם קבע בין הצדדים, לא ניתן יהיה ליישמו בגלל העובדה שתנועת החמאס שולטת באופן מוחלט על רצועת עזה. לפיכך, סיכמו הצדדים כי ינהלו משא-ומתן על "הסכם מדף". פרטי המשא-ומתן המדוייקים לא ידועים מכיוון ששני הצדדים הקפידו שלא לגלותם. אולם לאחר שהתפוצצה "פרשת טלנסקי" החלו הדלפות מהצד הישראלי על פרטי המשא-ומתן שמהן מצטיירת התמונה הבאה:

ראש הממשלה אולמרט מסר לנשיא הפלשתיני עבאס הצעה מפורטת להסכם עקרונות בכמה מסוגיות הסדר הקבע, הגבולות, הפליטים וסידורי הביטחון בין ישראל למדינה הפלשתינית העתידית.

ישראל הציעה לרשות הפלשתינית 93 אחוזים משטח יהודה ושומרון, היא הציעה לספח 7 אחוזים משטח הגדה למדינת ישראל ולפצות את הפלשתינים בתמורה בשטח של 5.5 אחוזים במסגרת מה שנקרא "חילופי שטחים".

ההצעה הישראלית רצתה לספח את גושי ההתנחלות הגדולים במערב השומרון, גוש עציון, מעלה אדומים ועוטף ירושלים. הגבול בין שתי המדינות אמור היה לחפוף את נתיב גדר ההפרדה.

הפלשתינים העלו הצעה נגדית שדיברה על כך שישראל תספח שני אחוזים בלבד משטח הגדה בתמורה לשטח חלופי.

בנושא סידורי הביטחון דרשה ישראל שהמדינה הפלשתינית תהיה מפורזת לחלוטין מנשק ולא תחזיק צבא. הפלשתינים דחו דרישה זו בטענה כי יש עליהם איומים חיצוניים והם זקוקים לכוח שיגן עליהם מפני איומים אלה.

בנושא סוגיית הפליטים נראה כי ישראל הסכימה לחזרה הדרגתית של כמה אלפי פליטים פלשתינים על פני תקופה של 15 שנה מתוך שיקולים הומניטריים, אולם הפלשתינים דחו את ההצעה. בכל מקרה, העמדה הישראלית הייתה שרוב הפליטים צריכים להיקלט רק במדינה הפלשתינית שתקום.

נושא ירושלים לא נידון במסלול הרשמי אך מקורות פלשתינים טענו כי בשיחות הישירות בין אולמרט למחמוד עבאס הייתה הסכמה בסיסית כי ירושלים תחולק לשתי בירות לשני עמים.

הוועידה באנאפוליס לפני שנה, היוותה הצלחה לממשל האמריקני שהיה צמא להישגים ולמעמדו כמוביל במזרח התיכון. למרות רצונו להגשים את אמונתו בפתרון שתי מדינות, לא סטה הנשיא בוש מהעיקרון, כי הביטחון קודם לכל וכי לא יכפה על הצדדים עמדה במסגרת משא-ומתן שצריך להתנהל ביניהם.

מדינות הרביעייה הבינלאומית הניחו לארצות הברית להוביל את התהליך כל עוד הייתה תחושה של התקדמות באוויר. מדינות אירופה התמקדו בתמיכה בהיבטים החברתיים-כלכליים ובבניית היכולות של הרשות הפלשתינית.

מדינות ערב ניסו להשפיע על תהליך אנאפוליס באמצעות "ועדת המעקב" של הליגה הערבית באמצעות לחץ על ארצות הברית וישראל. הן לא נתנו אמון מלא בכוונות וביכולות של ארצות הברית ושל ישראל לקדם את התהליך. הן דרשו כי ישראל תנקוט צעדים בשטח לשיפור תנאי החיים ביהודה ושומרון אך שום דבר ממשי מדרישות אלה לא קרה.

סעודיה גילתה עמדה פסיבית לעומת ירדן ומצרים שגילו עניין רב יותר בתהליך. מצרים נקטה מעורבות גדולה יותר בתהליך, היא תיווכה בין ישראל לחמאס להשגת רגיעה ברצועת עזה ושחרורו של החייל החטוף גלעד שליט, ואף יזמה דיאלוג פיוס בקהיר בין תנועת הפת"ח לתנועת החמאס.

ומה באשר לעמדת החמאס?

תהליך אנאפוליס הכניס את תנועת החמאס למגננה והא התיישרה כולה מאחורי קו מיליטנטי אחד והמשיכה לאורך כל השנה שחלפה לקעקע את הלגיטימיות של ממשלת פיאד ברמאללה ושל הנשיא עבאס. האסטרטגיה שלה הייתה להכשיל את תהליך אנאפוליס באמצעות המשך פעולות הטרור נגד ישראל ולאלץ את הנשיא עבאס לחזור לדיאלוג עימה מנקודת חולשה. מטרתה העיקרית הייתה לחזק את שלטונה ברצועת עזה והיא עשתה זאת. כשחשה שישראל על סף כיבושה מחדש של הרצועה בגל התקפות הטילים והרקטות על ישראל, מיהרה להגיע עימה להסכם הרגיעה (תהדיאא'). מבחינת החמאס בשנה האחרונה לא הושגה שום התקדמות במשא-ומתן עם ישראל. הפלשתינים לא השיגו דבר, המצור על רצועת עזה נמשך, והמעברים נותרו סגורים. בגדה המערבית הוגברו פעולות ההתנחלויות ובנייתה של גדר ההפרדה.

בחירתו של ברק אובמה לנשיא ארצות הברית החדש תביא לכך שהממשל הדמוקרטי החדש ינסה להמשיך בתהליך אנאפוליס. הפלשתינים מעריכים כי התהליך יימשך בכל מקרה גם אם בנימין נתניהו יעמוד בראש הממשלה החדשה בישראל.

אולם צריך לזכור שהיעד שהציב לעצמו ממשל בוש להגיע להסדר קבע בין שני הצדדים בתוך שנה לא הושג.

לממשל בוש הייתה טעות אסטרטגית בתפיסתו כי ניתן לסיים את הסכסוך עכשיו. הפלשתינים לא מוכנים לחצות את הרוביקון ולעשות פשרות בנושאי הליבה של הסכסוך כמו ירושלים, הפליטים, הגבולות וההתנחלויות. בשטחים הפלשתינים נוצרו ציפיות שאם לא יתגשמו יהפכו לתסכול שעלול להביא להתפרצויות אלימות נגד ישראל.

באופן פרדוכסלי, כמה צעדים קטנים ממתווה אנאפוליס כן הצליחו בשטח כמו פריסת כוחות פלשתינים בג'נין ושכם שאומנו על-ידי הגנרל דייטון בירדן, וכמה רעיונות כלכליים שקידם טוני בלייר, שגריר הרביעייה הבינלאומית. היעדים השאפתניים של פתרון סוגיות הליבה של הסכסוך לא הושגו.

תנועת החמאס ממשיכה לשלוט ביד רמה ברצועת עזה, לרשות הפלשתינית אין שום יכולת מימוש שלטונית ומימשלית בגדה, ולפיכך אין תחליף להמשך הנוכחות הביטחונית שלנו בשטחי יהודה ושומרון.

הממשלה הבאה בישראל צריכה להמשיך רק בכמה היבטים של תהליך אנאפוליס שהוכיחו את עצמם בעיקר בתחום ביטחון הפנים של המשטרה הפלשתינית ביהודה ושומרון ובתחום הפעילות הכלכלית.

תהליך אנאפוליס גם גרם נזק לישראל. הממשל האמריקני של בוש מיקד את תשומת ליבו ומשאביו לנושא הפלשתיני תוך שהוא מזניח את הערוץ הפלשתיני הישראלי. לפיכך הוא לא טיפל כיאות בסכנה האירנית, הוא לא גייס את רוסיה לצידו כדי שתשתתף בתהליך הטלת הסנקציות על אירן וכך נוצרה בעיה כפולה לישראל, לא נמצא פיתרון לבעיה הפלשתינית ואירן ממשיכה במאמציה להתחמש בנשק גרעיני.

תהליך אנאפוליס היה טעות. על הממשלה החדשה בישראל להחזיר את המשא-ומתן עם הפלשתינים למסלול הנכון של התקדמות בשלבים על-פי מפת הדרכים. רק לאחר יישום השלב הראשון של מפת הדרכים הקובע כי על הפלשתינים להפסיק את הטרור ולפרק את תשתיותיו, ניתן יהיה להסיק כי אכן פניהם לשלום. בינתיים נמשך הטרור נגד ישראל מרצועת עזה ומשטחי יהודה ושומרון.