חילוץ תעשיית הרכב יעניק לנו את דטרויטסקי

עוד בטרם הושבע לנשיאות, כבר מגלה ברק אובמה מה הכוונה האמיתית מאחורי מנטרת ה"שינוי" שלו. המשמעות היא כי נדחה את המודל הישן, בעל השם הרע, של הקפיטליזם והשוק החופשי ונאמץ את המודל הפרוגרסיבי, החדש והמאוד מבטיח, של תכנון מרכזי בסגנון הסובייטי. זאת היא התוצאה של הצעת אובמה להזרים 50 מיליארד דולר אל יצרני הרכב בדטרויט. זאת היא למעשה תוכנית להלאמה דה-פקטו שתהפוך את שלושת היצרנים הגדולים הגדולים לבני חסות תמידית של המדינה, שכוונתה אינה לייצר רווחים אלא לשרת את "המטרות החברתיות" שנקבעו על-ידי הממשלה.

אובמה מקדם תוכנית להזרים 50 מיליארד דולר ליצרני הרכב האמריקנים הגדולים, תוך כדי הקמת "צאר או ועדה לפיקוח על החברות". קראו לזה גוספלאן (ועדת תכנון ממשלתית סובייטית) "אשר תפקח" על הארגון מחדש של תעשיית הרכב. זה בדיוק מה שדטרויט זקוקה לו על-מנת להתאושש: הברכה של תכנון ממשלתי מרכזי. במהותה, זאת היא תוכנית הלאמה של תעשיית הרכב האמריקנית תחת מועצת מנהלים חדשה ממונה על-ידי הממשל, אשר אמורה להסביר לשלושת יצרני הרכב הגדולים כיצד לשוב ולייצר רווחים.

אולם כמובן שדטרויט לעולם לא תשתקם בחסות תוכנית זאת, משום שכל מטרתה היא למנוע את הצעד היחידי וההכרחי על-מנת להפוך את יצרני הרכב לרווחיים: שבירת האחיזה של האיגודים המנופחים. הבה נהיה ברורים בעניין זה. מטרת החילוץ אינה למנוע את ההרס של ייצור הרכב בארה"ב. רכבים רבים מיוצרים בארה"ב על-ידי הונדה וטויוטה ויצרני רכב אחרים, במפעלים שאינם מאוגדים בתאגידי עובדים. ואם שלושת הגדולים יגיעו לכדי פשיטת רגל, סביר להניח כי הם ירכשו, או לפחות חלקים בעלי ערך מתוכם ירכשו על-ידי בעלים חדשים. אולם אם ג'נרל מוטורס תפשוט את הרגל, חוזיה עם האיגוד יושלכו לפח. אינך יכול לקיים חוזה עם חברה שחדלה להתקיים, והבעלים החדשים יוכלו לנהל מו"מ על חוזים חדשים מעמדת כוח; קבל את תנאינו, הם יוכלו לומר, או שכולכם תאבדו את מקום העבודה לעד.

זה מה שהחילוץ באמת נועד למנוע: כל דבר שישבור את כוחם של האיגודים. זה אינו חילוץ עבור ג'נרל מוטורס. זה חילוץ למען ה-UAW (איגוד עובדי הרכב).

הנה ניסוח קולע המסכם את התפיסה שמאחורי החילוץ: סוזאן הלפר, פרופסורית ל"פיתוח כלכלה אזורית" באוניברסיטת קייס ווסטרן רזרב אומרת לניו-יורק טיימס, כי "מנקודת ראות חברתית, גם אם ג'נרל מוטורס אינה מייצרת תמורה עבור ההשקעה, היא עדיין מספקת הרבה מקומות עבודה טובים".

אם תוכנית החילוץ תעבור, ג'נרל מוטורס יקבלו הזדמנויות רבות לעשות דברים שאינם מניבים תמורה להשקעה אך נחשבים לרצויים "מנקודת ראות חברתית" בוושינגטון הבירה. למעשה, בעוד המניע לחילוץ הוא ללכוד את שלושת הגדולים בשם הפרולטריון "של עובדי תעשיית הרכב", יש גם תוכניות להשתלט על החברות בשם הפלנטה.

בכתבת דעה שפורסמה לאחרונה בלוס אנג'לס טיימס התלונן הכותב: "... תעשיית הרכב האמריקנית כשלה כמעט בכל נושא סביבתי, חברתי, ובטיחותי מאז שנות ה-60'... אם ממשלת ארה"ב עומדת להוציא סכומי כסף ניכרים "בשם העם" ולגרום לחוב ציבורי על-מנת להחזיק את המוסדות האלו בחיים, הבה נתעקש על כך שהטובות יוחזרו לחברה ככלל, לא רק לבעלי המניות ההנהלה והעובדים של שלושת הגדולים.

"מה יכולות להיות ההטבות הללו לציבור? ובכן, אחת ולתמיד, האם לא הגיע הזמן שדטרויט תייצר רכבים שמסוגלים לנוע לפחות 100 מיילים לגאלון, ושהדבר יבוצע תוך שלוש שנים?"

אם המטרה של השמאל הישן היא להציל את האיגודים, המטרה של השמאל החדש הינה סוג של מהפיכה כלכלית שבה חסידי הסביבה משתלטים על אויביהם השנואים, תעשיות הרכב, וממירים אותה לתעלה של סובסידיות עבור "כלכלה ירוקה". המהלך יכוסה במעטה של הצהרות על רכבים של 100 מיילים לגאלון ועד כמה טובות הן עומדות להיות עבור הכלכלה.

אם למתכננים המרכזיים הסובייטים היה את טרופין ליסנקו, לנו יש את ג'ניפר גרנהולם. בכתבת דעה שפורסמה לאחרונה, טוענת המושלת של מישיגן כי "תעשיית הרכב האמריקנית היא המגזר אשר יוביל את הדרך לעצמאות באנרגיה. כיצד? המכונית בה הינך נוהג תהיה בקרוב יחידת אחסון לכל צרכי האנרגיה שלך. ביתך, מכוניתך, מכשיריך יוכלו כולם לקבל את הכוח מסוללה מתקדמת שתונח ברכב החשמלי הנטען שלך". לא חשוב שדטרויט כבר עובדת במשך עשורים על פריצת הדרך של סוללת-העל הדמיונית ללא הצלחה. ביסודו של העניין, מישהו צריך להזכיר למושלת כי סוללות משמשות על-מנת לאכסן אנרגיה, לא לייצר אותה.

המציאות הטכנולוגית שמאחורי הטענות המגוחכות הללו היא שברולט וולט, המסוגלת לנסוע רק 40 מיילים לפני שהיא שובתת; בנקודה זאת היא זקוקה לטעינה של שש שעות. וסוללת הליתיום איון הענקית שבה היא משתמשת עמידה ל-5 עד 7 שנים לכל היותר לפני שהיא דורשת החלפה. בעבור כל אי-הנוחיות הזאת, יכולים הצרכנים לצפות לתג מחיר של 40 אלף דולר למכונית, וגם זה מחיר שבו שברולט עדיין לא תציג ממנו רווח.

זה הוא העתיד אותו מוכרים לנו הדוגלים בחילוץ. הראציונליזציות שלהם יכולות להיות חדשות, אולם הם מחזירים אותנו לאותו מקום. הם מתכננים להפוך את שלושת הגדולות לנתמכות סובסידיות-ממשלתיות באופן תמידי, ארגונים מנוהלי-ממשלה המעסיקות כוח עבודה בלתי יעיל וחסר מוטיבציה על-מנת לייצר מכוניות קטנות, מונעות בתת-כוח בהפסדים פיננסיים.

בעוד הממשלה עסוקה בארגון מחדש של ג'נרל מוטורס, אולי הם ישקלו לשנות את שמה ל"טרבנט".

בימין השמרני מתנהלת בהייה עצמית מרובה בימים אלו בשאלה כיצד יכולים הרפובליקנים להתאושש מההפסד האחרון בבחירות. אולם במקום לדבר בלבד, על הרפובליקנים לעשות משהו: הם צריכים לקחת את ההובלה של ההתנגדות להלאמת תעשיית הרכב ובהתנגדות לכל תרבות החילוץ שמנסים לייצר ממשל בוש, הקונגרס הדמוקרטי והנשיא החדש.

השאלה "האם הצבעת עבור החילוץ?" צריכה להפוך, עבור הרפובליקאים, למה שמסמלת השאלה "האם הצבעת עבור המלחמה בעירק?" עבור הדמוקרטים. תמיכה בחילוץ צריכה להפוך לאות קלון נגד כל רפובליקני בתוך מפלגתו שלו, החלטה שהוא צריך לגנות ולהתנצל עבורה, והתנגדות לחילוץ צריכה להפוך תנאי מוקדם לכל רפובליקני המבקש להחזיק בעמדת מנהיגות.

המפלגה הרפובליקנית דוגלת בשוק חופשי בעיני הציבור, לכן אולי עליה לנסות לתמוך בשוק החופשי גם במציאות. אם הם יעשו כך, הם אולי יצליחו להציל אותנו מהעתיד האפור והמדכא שהמתכננים המרכזיים בוושינגטון מכינים לנו.