בנק שמקבל צ'ק מוסב לפרעון חייב לנהוג בתום לב

אנו עדים לפסיקות סותרות בערכאות המשפטיות ולחוסר בהירות בכל הקשור להחלת הלכת גויסקי שנפסקה על-ידי בית המשפט העליון בתחילת שנות השישים (ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר, פ"ד טז(1) 595). ההלכה, שעל אופייה ומשמעותה נעמוד בהמשך הרשימה, מעמידה בדרך כלל עושי שטרות תמימים שאינם 'משופשפים' דים בעולם העסקי בפני שוקת שבורה, מבלי שתהא הקרקע הבטוחה והנוחה לבתי המשפט לפסוק לזכותם כפי שמתבקש במקרים מסוימים.



הלכת גויסקי

במה דברים אמורים; תמציתה של הלכת גויסקי הינה כי כאשר כשלון תמורה נגרם לאחר מועד סיחור השיק ולאחר שניתן ערך, אין מייחסים את הפגם שדבק בשיק למחזיק-הנסב, ולעושה השיק לא יכולה לעמוד טענת כשלון תמורה.

הווה אומר כי לא' (הרוכש) אשר שילם תמורת שירות או מוצר שיסופקו בעתיד בשיק לב' (המוכר, הנפרע) שסיחרו לג' (הנסב, צד שלישי), לא יכולות לעמוד טענות כנגד ג' לאחר הפרת עסקת היסוד שבין א' לבין ב', באם במועד הסיחור ל-ג', העסקה הייתה בתוקפה וניתן על-ידי ג' ערך כלשהו בעבור השיק.

עולה כי על-מנת להעניק לפלוני אליו הוסב השיק עדיפות על פני עושה השיק, הוא אינו צריך להוכיח אחיזה כשורה על-פי התנאים המצטברים שנקבעו בסעיף 28 לפקודת השטרות ובלבד שיוכיח כי נתן ערך כלשהו עבור השיק.

סעיף 28 קובע תנאים מצטברים אשר בהתקיימם יחשב אוחז השטר כאוחז כשורה: האחד - שאוחז השטר נטלו כשהוא שלם ותקין לפי מראהו, השני - שנעשה אוחז לפני שעבר זמנו של השטר ומבלי שידע כי חולל, אם אכן חולל והשלישי - שאוחז השטר נטלו בהיותו תם לב תום לב ובמתן ערך בעדו.

המשמעות היישומית של ההלכה הינה כי צד שלישי אליו נסב השיק פטור מלמלא אחר דרישת תום הלב על-פי סעיף 28 דלעיל. כלומר בשעה שנטל לידיו את השטר מאת הנפרע יכול הנסב לעצום עיניו לנסיבות עשיית עסקת היסוד, אף אם יכול היה לדעת במועד שנטל את השטר או למצער כי הנפרע שהסב אליו את השטר, הפר את העסקה עם עושה השטר ולא נתן תמורה בעדה!!

הלכה זו אשר קנתה לה שביתה משך למעלה מ-45 שנים, הוחלה על-ידי הערכאות השונות אשר כיבדו את פסיקת בית המשפט העליון.



הביקורת על הלכת גויסקי

בעשור האחרון עם התפתחות חיי המסחר והפיכתם לדינאמיים, הביקורת על ההלכה אך גברה ונוצר קושי רב ליישמה. כך בע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מח(4) 498, רשם בית המשפט "הערת אזהרה" על הלכה זו ובע"א 6909/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קבוצת אריה יצחקי פ"ד נה(4) 83, התייחס הנשיא ברק (כתוארו אז) מפורשות לצורך בביטול ההלכה: "אציין עוד, כי כשלעצמי הנני סבור כי הלכת גויסקי קשה היא, ומן הדין לשקול את ביטולה".

הפיחות במעמדה של הלכת גויסקי חל בתביעות שטריות בין צדדים רחוקים בעלות מכנה משותף: כשלון תמורה בעסקת היסוד וידיעה כלשהי או לכל הפחות עצימת עיניים מצד הנסב אודות מצבו הפיננסי של הנפרע בשטר (המסב) בדבר אי יכולתו לעמוד בהתחייבותו כלפי עושה השטר, ובאופן שבו יכול הנסב לצפות שעושה השטר ייפגע מרשלנותו, אם וכאשר יפרע השטר.



בנקים כנסב עוצם עיניים

לשם המחשה, בתי משפט חשו אי נוחות באימוץ טענות בנקים אליהם הוסבו על-ידי לקוחותיהם שיקים של צדדים שלישיים, בהיותם אוחזים בעד ערך, מאחר שמתן ערך קדם למועד כישלון התמורה על-פי הלכת גויסקי.

נפסק לא אחת על-ידי בתי המשפט במקרים הללו כי גם אם הוכח כי הבנקים נתנו ערך בתמורה לשיק הרי שלא יוכלו להתגבר על כשלון התמורה, אם יצליח עושה השטר להוכיח בראיות בפני בית המשפט כי הבנק נהג בדפוס פעולה רשלני בנוטלו את השיק או לכל הפחות עצם את עיניו בנקודת הזמן בה כבר היה עליו לדעת כי הלקוח שהסב את השיק לבנק לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו כלפי עושה השיק ו/או כלפי צדדים שלישיים (למשל בשל חריגות משמעותיות ממסגרת האשראי, מתן אשראי ללא בטחונות, דפוס ניהול החשבון באופן שיש בו כדי לעורר חשד ממשי בדבר יכולתה של הלקוח לעמוד בהתחייבויותיו וכיוצ"ב).

במקרים הללו קבעו בתי המשפט כי לאור מערכת היחסים המתמשכת שבין הבנק ללקוחו, מחדל של בנק מלברר דפוס ניהול חשבון הלקוח כאמור לעיל, ייתכן ובנסיבות מסוימות אינו עולה כרשלנות, אך ניתן לראותו במובהק כחוסר תום לב או לכל הפחות כעצימת עיניים שיש בה כדי לשלול הימנו את אחיזתו כשורה בשיקים כמשמעו על-פי סעיפים 28(2) ו- 91 לפקודת השטרות ולאיין את יכולתו של הבנק מלהישען על הלכת גויסקי.



סדקים בהלכת גויסקי

דוגמא לגישה זו יושמה בפסק דינה של כבוד השופטת הדסה אסיף מבית המשפט השלום בחדרה שדחתה טענת בנק, שביקש לסמוך על הלכת גויסקי, בקובעה כי בסיס ההסתמכות על הלכת גויסקי הינו רעוע נוכח העובדה כי ההלכה התחייבה בביקורתו של ביהמ"ש העליון באופן חוזר ונשנה בפסיקה עדכנית. ראה: ת.א. (חדרה) 1206/06 הבנק הבינלאומי סניף עכו נ' זובידאת כמאל ואח' (פורסם בנבו).

צילום המצב המשפטי בנקודת זמננו דהיום, אינו משדר וודאות משפטית ויש בו כדי לפגוע בדינמיות המסחר בשיקים, כאשר בנסיבות שנוצרו דומה כי לאמרה השגורה בפי הערכאות הכפופות לפסיקת בית המשפט העליון - 'אמת או יציב - יציב עדיף', אינה עוד כמשמעה כתמול שלשום.


שטר: קניין או חיוב?

זריעת הזרעים לרענון ההלכה תוך התאמתה לחיי המסחר צריכה להיעשות לאור המגמה המתפתחת בפסיקה הרואה את דיני השטרות כחלק מדיני החיובים הכלליים: "פקודת השטרות אינה עוד אי בודד של פורמליזם, והיא מתפרשת על-פי תכלית החקיקה. שיקולי מדיניות משפטית קובעים את גבולות הפרשנות. פיתוח דיני המחאת חיובים תרם אף היא לעידוד המגמה. פיתוח דינים אלה מייתר למעשה את דימויו של השטר כמיטלטל. ראיית השטר כחיוב בלבד, בלא סממנים קניינים מיוחדים, מביאה, מטבע הדברים, להשוואת דיניו לדיני החיובים הכלליים." (לרנר, דיני שטרות, מהדורה שניה התשס"ז- 2007, סעיף 17.41 בעמ' 508).

יציבות מסחרית בהתנהגות שטרית תתאפשר אם לאוחז השטר תוקנה הגנת תקנת השוק, קרי עדיפות על עושה שטר רק אם יעמוד בדרישת תום לב מוגברת ובדרישת תמורה ממשית בת ערך אשר נועדה להבטיח את תום הלב ולמזער את הנזק הנובע מתחרות בין צדדים רחוקים. רק אם יצליח האוחז לעמוד בתנאי תקנת השוק יוכל בית המשפט לקבוע כי מתקיימת לגביו אחיזה כשורה בשטר אף אם כישלון התמורה נגרם לאחר מועד סיחור השטר.