מי טוחן את הפלשתינים?

אם נשאל מאה אנשים בעולם את השאלה שבכותרת, התשובה של רובם הגדול, אם לא של כולם, תהיה ללא ספק "ישראל". התדמית התקשורתית של הסכסוך המזרח תיכוני מתמקדת בישראל, ונובעת באופן ישיר מהצגת פעולותיה של ישראל נגד שכניה הפלשתינים כשליליות ביותר. מה שפלשתינים עושים נגד בני עמם (אם בכלל יש עם אחד ששמו פלשתיני) מוצנע, מוחבא, וכשהדבר מדווח הוא מוצג כמעשה חריג של "קיצונים" או "מיליטנטים". התקשורת העולמית והאזורית, ובמידה רבה גם זו הישראלית, נוטה להתעלם מפעולות ממוסדות של גופים רשמיים פלשתינים נגד אותו ציבור שאותו הם אמורים לייצג ולשרת.


שמים רגל לעולי הרגל

אחת ממצוות היסוד של האיסלאם היא עלייה לרגל למכה, קיום טקסים דתיים בה ושחיטת כבש בחג הקורבן המסיים את טקסי החג'. לכאורה אין, ולא צריך שיהיה, שום דבר משותף בין העלייה לרגל ובין העניינים הפוליטיים, שכן העלייה לרגל היא עניין דתי, בין אדם לבין ריבון העולמים, ואילו העניינים הפוליטיים קשורים לניהול המדינה והחברה, קרי – עניינים שבין איש לרעהו. אלא שבאיסלאם אין הפרדה בין דת ופוליטיקה, והחג' אינו נמלט מהשידוך הזה: מאז שנותיו הראשונות של האיסלאם לפני כמעט 1400 שנה היו ענייני החג' מנוהלים על-ידי השלטון ולמען השלטון. השלטון בכל מקום וזמן היה זה שארגן את השיירה שלקחה את עולי הרגל למכה, סיפק את הצידה לדרך, ארגן את השמירה על השיירה ובא בהסכמים עם השבטים המתגוררים בקרבת דרכי העלייה לרגל כדי שהללו לא יתנכלו לשיירה. רק שלטון יכול היה לארגן שיירה כזו, וכשהוא הצליח במשימה ועולי הרגל חזרו בשלום – הוא גרף לא מעט אהדה מצד האוכלוסיה, ולגיטימציה להמשך אחיזתו בשלטון.

הזמנים המודרניים לא הביאו שינוי מהותי בהסדר הזה: סעודיה, מדינתו של "שומר המקומות הקדושים" – כינויו של מלך סעודיה – מקצה לכל מדינה שיש בה מוסלמים (והיום איפה אין כאלה?) מספר מסוים של עולי רגל יחסי לגודל אוכלוסייתה המוסלמית, שכן אזור מכה שבו מתנהלים הטקסים אינו יכול להכיל יותר משני מיליון בני אדם. גם לפלשתין מקצה סעודיה כמה אלפים, עם הטיה מסוימת כלפי מעלה, בשם הרגישות כלפי הפלשתינים. סעודיה שולטת במספרם של העולים לרגל באמצעות היתרים שהיא מנפיקה אשר מועברים למדינות, ואלה מוסרות את ההיתרים לעולי הרגל – מעין ויזה לחג'.

ברשות הפלשתינית, מי שקובע את שמות העולים לרגל, אלה שיזכו בהיתר העלייה לרגל ובתואר הנכסף "חאג'", הוא השלטון, כלומר ממשלת הרשות של אש"ף בראשות סלאם פיאד, היושבת ברמאללה. והנה, לפני כשבועיים התברר, למרבה ההפתעה, שממשלת חמאס בעזה מונעת את הגעתם של 3,428 עולי הרגל המתגוררים ברצועה למעבר רפיח, שדרכו הם היו אמורים לעבור למצרים בדרכם למכה. את המחסומים בכבישי הרצועה אשר חסמו את הדרך לרפיח לעולי הרגל, שקיבלו את היתרי החג' דרך ממשלת ראמאללה, הקימה חמאס, משום שלא ממשלת חמאס בחרה בהם – אלא ממשלת רמאללה. אז מי כן עלה לרגל מעזה? אלו שנרשמו אצל ממשלת חמאס. כשממשלת מצרים פתחה למשך שלושה ימים את מעבר רפיח כדי לאפשר לעולי הרגל לעבור, אלו לא הופיעו. כשנשאל הממונה על משרד הפנים של חמאס לפשר הדבר, הוא אמר שממשלת מצרים היא זו המונעת מעולי הרגל לעבור, שכן היא מתנה את המעבר בהצגת היתרים רשמיים של ממשלת סעודיה, כלומר אלו שניתנו על-ידי ממשלת רמאללה, אך ממחזיקי היתרים אלה מנעה ממשלת חמאס להגיע למעבר רפיח.

ועכשיו הגיע תור חילופי ההאשמות וההכפשות בין הצדדים המעורבים, באשר לזהות הגורם שמנע מעולי הרגל העזתים לקיים את חובת החג', שהיא אחד מחמשת יסודות האיסלאם: האם היה זה אש"ף, חמאס, מצרים או סעודיה? וכך מתנהל המאבק הפוליטי בין חמאס מצד אחד ואש"ף ומצרים מצד שני, על גבם של עולי הרגל.

הריב על החג' הוא מסמר נוסף בארון הקבורה של אשליית האיחוד מחדש של עזה ורמאללה. השאלה האמיתית והעיקרית היא מיהו השליט האמיתי בעזה, ומיהו הנציג הלגיטימי של העם הפלשתיני כולו. כבר לפני שנה וחצי, מיד לאחר שחמאס תפסו את השלטון בעזה, טען כותב שורות אלו שהמצב בין עזה ורמאללה הוא של "גירושין סופיים", אך אין הוא טוען לנבואה, שהרי אחרי חורבן בית המקדש ידוע לכל למי היא ניתנה...


החיפזון – מן השטן

ממשלת ישראל החליטה לעשות מחווה של רצון טוב לאבו-מאזן, ולשחרר מבתי הכלא לקראת חג הקורבן יותר ממאתיים מחבלים שפוטים. הכוונה הייתה שהם יגיעו לבתיהם ערב החג כדי לחגוג אותו בחיק משפחותיהם. ישראל נערכה לשחרור מבעוד מועד, והשחרור אמור היה להתקיים בתחילת השבוע. אלא שלמרבה ההפתעה התברר שהצד הפלשתיני מסרב לקבל את המשוחררים, כי האישיות המרכזית בטקס קבלת הפנים האמורה להיערך להם – הנשיא מחמוד עבאס – נמצאת במכה, במסגרת העלייה לחג'! ובהיעדרו – אין טקס. שהרי כל מטרתו של הטקס היא להעמיד את אבו-מאזן במרכז התמונה כדי להוסיף לו כבוד ולגיטימציה על הצלחתו הכבירה בשחרור האסירים הללו. ובהיעדר טקס נגזר על האסירים לבלות את החג בכלא, והם יישארו בו עד אשר יואיל הראיס לחזור למולדת ולנאום בטקס המרשים את הנאום המרכזי על חובתה של ממשלת פלשתין לדאוג לאסיריה ולהוציאם מהכלא במהירות האפשרית...


והאירנים בשלהם

אחד המרכיבים הרגישים בחג' הוא העירוב של מוסלמים המגיעים מכל קצווי תבל, על מנהגיהם השונים – פוטנציאל לחיכוך, מחלוקות ומריבות גדול ונפיץ. הבעיה הגדולה ביותר בהקשר זה היא מנהגיהם של השיעים, שגם הם עולים לחג', ובפרט אלו של העולים לרגל מאירן. המחלוקות הפוליטיות בין אירן השיעית ובין המארחת, סעודיה, שהיא סונית ווהאבית, באות לידי ביטוי בהתנהגותם של עולי הרגל מאירן וביחסו של השלטון הסעודי להתנהגות זו.

בדרך כלל עובר העניין בשלום, אך לפני 20 שנה בדיוק לפי מניין ההיג'רה, ב-1989, אירגנו עולי הרגל האירנים במכה הפגנות נגד ארה"ב וישראל, וכוחות הביטחון הסעודיים טבחו יותר מ-400 מהם. כמו-כן, לפני כמה שנים עשו עולי הרגל האירנים מעשה שלא ייעשה: בדרכם באוטובוסים בחזרה לאירן הם עצרו בעיר אלמדינה, כדי להשתטח ואולי אף להתפלל על קברותיהם של כמה מבני משפחת מוחמד, מייסד האיסלאם. השלטון הסעודי אוסר בתכלית האיסור מנהגים אלו, ולאחר שנודע לו על מה שעשו האירנים, שלח בולדוזרים שהפכו את האדמה בבית הקברות העתיק הזה.

לפני כשבוע פורסם כי האירנים עולי הרגל מתכננים לקיים במסגרת החג' טקס קללות נגד הכופרים. ברור לכל שקללות אלו תהיינה מכוונות נגד האמריקנים – ידידי סעודיה – והישראלים, שסעודיה תמכה בהם במלחמתם נגד חיזבאללה, הזרוע הלבנונית של אירן. טקס קללות זה, שאינו חלק מטקסי החג', אינו מקובל על הסעודים, וסביר להניח שהם לא יסכימו לקיומו. אלא שהאירנים לא תמיד מצייתים לסעודים, שכן על-פי תפיסתם המקומות המקודשים לאיסלאם שייכים לכל המוסלמים בעולם ואינם נתונים למרותה של מדינה זו או אחרת. בכך מערערים האירנים השיעים על מקור הלגיטימציה האיסלאמית העיקרי של מלך סעודיה הסוני, וכך גולש לחג' גם המאבק הסוני-שיעי, ומוכיח שוב שבאיסלאם דת ופוליטיקה, אמונה ומדינה, טקסים ואינטרסים משמשים בערבובייה, ושההיבטים הפוליטיים של האיסלאם אינם נפרדים מהגילויים הדתיים שלו.

ורק אצלנו יש מי שעדיין אומרים שהסכסוך על פלשתין הוא לאומי ולא דתי...