מדינת ישראל נגד ארץ ישראל

בראשית הייתה ארץ ישראל: הארץ המובטחת, ארץ הבחירה, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ הצבי, ארץ חמדה, ארץ הקודש. כל מי שביקש להקים מדינה ליהודים נשא עיניו לארץ ישראל. בכלל, ארץ ישראל ומדינת ישראל היו חופפות ובתודעת העם הייתה זהות גמורה בין הארץ למדינה: היהודי הציוני ביקש להקים את מדינת היהודים, והיכן? כפי שנאמר בהמנון: "בארץ ציון, ירושלים"!

קמה המדינה, והחלה לנגוס את הארץ ולכרסם בה, עד שהגענו לכך שצירוף המלים "ארץ ישראל" נעלם לחלוטין מן התקשורת וממילא משפת היומיום, והוחלף ב"מדינת ישראל". כיום כבר מדברים על "מדינתנו היפה" ואפילו על מזג האוויר "במדינה", והדברים עוברים ליד אוזנינו בטבעיות, מבלי שנרגיש באבסורד: וכי מדינה, שהיא מבנה משפטי, גוף מואגד – כמו עמותה, כמו חברה בע"מ – יכולה להיות יפה או מכוערת? למדינה יש רשויות ומוסדות, לא הרים ועמקים. את אלה יש רק לארץ. על הארץ, לא על המדינה, יורדים גשמים וזורחת השמש.

באנגלית אומרים ,"country"בצרפתית – "pays", בגרמנית – " Land" ובערבית – "בלד". כל אלה תרגומם לעברית הוא "ארץ", ורק אצלנו "המדינה" בלעה את הארץ כמו הפרות הרזות את הפרות השמנות בחלום פרעה. זה אינו מקרה. מתחת לפני הקרקע, כמו במחתרת, החדיר בנו שמאל פוסט-ציוני את הטריטוריאליזם הישן: מדינה ליהודים כמסגרת ריבונית גרידא, ולא חשוב באיזה מקום תוצב המסגרת הזאת. אפשר גם – לא בציון. ואכן, ציון בעצמה, הלא היא עיר דוד שהערבים קוראים לה "סילוואן", מיועדת למסירה לערבים על-פי אולמרט, לבני, ברק וחבריהם.

בעיני השמאל, גאולת אדמה היא מעשה משוקץ, ולכן שינו את השם ל"גזל קרקעות". המונח "אדמה" משמש עדיין רק בהקשר הערבי, למשל – "יום האדמה", "אדמה תמורת שלום". מה שהיה ליהודים "אדמת מולדת" נקרא היום - "נדל"ן".

עיקור היחס הרגשי למולדת, לאדמה ולארץ, דרוש לשוטפי המוחות כדי להכשיר את הלבבות לחלוקת הארץ ומסירת ליבה ההיסטורי לערבים, לגרוש היהודים מתוכה ולשם הכשרת הוויתור הרשמי-פורמאלי עליה באמנה בינלאומית.

עם שיש לו ארץ מתרפק על נופיה ומרחביה ועל אתריה ההיסטוריים. אולם, תיתכן גם מדינה ללא עם וללא ארץ, יצור רעיוני-משפטי שהציב את השלט שלו על שטח סמלי. קריית הוותיקן, למשל, יש לה היררכיה שלטונית, שגרירים ויחסים דיפלומטיים, היא מנפיקה דרכונים ומעניקה אזרחות. בדומה לכך, מדינת ישראל, להבדיל מארץ ישראל, אפשר לה גם בלא ירושלים וחברון, היא יכולה לוותר על הגולן ועל מחצית הכנרת, ואפילו להקצות לעזתים חלקים מן הנגב. בדרך אל מצב של מדינת-וותיקן יהודית בחסות ארה"ב, רוסיה, אירופה והאו"ם ("הקוורטט"), נותרו לנו עוד מספיק חבלי ארץ לסגת מהם כדי להחליפם בתעתועי שלום, שלא יושג לעולם.

אך בזאת לא תם הסיפור. לאט לאט קמה לה הארץ, ארץ ישראל הישנה והטובה, מן הקרשים והחלה לעמוד על נפשה. כמו אל מגנט נמשכו המוני יהודים אל ירושלים ההיסטורית ואל אתרים עתיקים כמו בית אל, שילה ושומרון, הר גריזים ואילון מורה, מערת המכפלה, קבר רחל וקבר יוסף – לחונן את עפר הארץ ולרצות את אבניה. הם לא התרשמו ממלעיגים שכינו אותם "סוגדי אבנים" ולא אבו לשמוע את דעת הפראגמטיסטים והריאליסטים בעיני עצמם, שהאדמה היא בסך-הכל קלף מיקוח, ומי שאוהב אותה הוא "עובד אלילים".

מהפכת-הנגד הלאומית של המכנים עצמם "נאמני ארץ ישראל" הציבה בחבלים ששוחררו ב-6 הימים כ-320,000 "מתנחלים", שביחד עם תושבי מזרח ירושלים מגיעים לכחצי מיליון נפש. ביהודה ושומרון היהודים מהווים כבר 20% מן האוכלוסיה. בסך-הכל, "המחנה הלאומי" הוא רוב בארץ, אך יחד עם זאת הוא מיעוט מבוטל בתקשורת ובקרב האליטות השולטות.

וכך נחלק היום העם לשני חלקים בלתי שווים: מכאן, מיעוט אליטיסטי-ממסדי, השולט במנגנון הפקידותי, בספרות, באמנות, באקדמיה, בקהיליית המשפט, בצמרות הצבא, המשטרה, והשירותים החשאיים, ובעיקר בתקשורת, שבחלקו הגדול כבר התנתק מן הארץ וחי – "במדינה"; ובצד השני עומד רוב העם, שעוד פועמים בו רגשות מעין אלו שהר' נחמן מברסלב ידע לבטא בשפה כל כך מרגשת:

"כיסופין וגעגועין והשתוקקות וחשק אמיתי לבוא לארץ ישראל...
"גודל ההכרח, כמה אני צריך להיות שם, בארץ הקדושה...
"ארץ החיים האמיתיים, הנצחיים, יפה נוף, משוש כל הארץ...

וגם:

"אף על-פי שהם גזלו מאתנו ארץ ישראל
שהיא ארצנו ונחלתנו...
שיידעו שאין חזקתם חזקה כלל.
ארץ ישראל היא שלנו מאבותינו,
וסוף כל סוף נוציא אותה מידם, בעזרת השם..
כוונתי לארץ ישראל הפשוטה, הגשמית,
עם הבתים והחצרות..."

בין קיצוני שני המחנות – מחנה המדינה ומחנה הארץ – כבר אין הידברות. האחד אינו מסוגל עוד להבין את שפת רעהו. גרוע מכך: גבה ביניהם הר של זרות, דחייה, ניכור ואף שנאה, מגרשים מול מגורשים, ממסד המכין את הגירוש הבא, ובקנה מידה של רבבות ואח"כ מאות אלפים, ומולו קהל גדול שלא יירתע להגיע לעימות חזיתי בהגנה על בתיו ונחלתו בארץ ישראל: עליונות המדינה מול קדושת הארץ.

לתוך האווירה הזאת, רוויית חומר הנפץ, הושלך כגפרור הבית בחברון, שהעלה את הסכסוך הפנימי עוד רף אחד יותר גבוה ויותר מסוכן לקיומנו המשותף כאן. מאז הגירוש מן הרצועה וצפון השומרון צמחה תנועה של שלילת המדינה בקרב כמה מנאמני א"י, שחלקם המכריע "דתיים-לאומיים". זו אינה, כמו אצל החרדים, התנגדות עקרונית לציונות המדינית, כי אם הרגשה של סיאוב, מיאוס וייאוש כלפי מדינה ששלחה קלגסים שטופי מוח במדים שחורים לבצע גירוש של 10,000 יהודים בארץ ישראל – פשע לאומי ופשע נגד האנושות. צעירים אידיאליסטים, שראו כיצד קם כוח ממשלתי מזוין להרוס את פאר המפעל הציוני ומאחוריו גיבוי כל המערכות השלטוניות ובראשן תקשורת עוינת, שאל את עצמו: כל אלה ביחד, מה הם אם לא המדינה גופה, מדינת ישראל? ואם זו המדינה ואלה מעשיה - אין לנו חלק בה ואיש לאוהליך, ישראל!

וכך נוצרה סימטריה קשה כשאול: חסידי המדינה עוקרים את הארץ וחסידי הארץ עוקרים את המדינה, ואם חלילה שניהם ינצחו, עם ישראל יישאר בלא כלום. שכן, אין לעם הזה קיום בארץ ישראל בלא שלטון ריבוני, כלומר "מדינה", ואין למדינה קיום ללא הזיקה האידיאולוגית והנפשית למולדת היהודית – לארץ, ובלשונו של ר' נחמן – "הארץ הפשוטה, הגשמית, עם הבתים והחצרות (וההתנחלויות, אולי היה מוסיף היום).

רבים מן הכופרים החדשים במדינה מסרבים לשרת בצה"ל, שהוא הביטוי העליון של הכוח הריבוני. האם יוכלו לשרוד בארץ אפילו יום אחד מבלי שצבא עברי יגן עליהם? והייתכן צבא ללא מדינה?

שני המחנות הגיעו לקיצוניות אבסורדית, המזכירה את שלהי ימי הבית השני, כאשר כל צד, בטירופו, העדיף שיישרף הכל, ובלבד שהיריב לא יזכה. העם היהודי עדיין חי בעולם עוין וזקוק למקלט מדיני. הארץ, ברובה, עדיין נמצאת בידינו והיא יפה ופורחת, למרות כל חסרונותיה של המדינה. חבל עליהן וחבל עלינו.

זה הרגע האחרון, שבו כל צד עוד יכול לעשות "אחורה פנה" – המדינה לעבר הארץ והארץ לעבר המדינה. אולי בנינו, ואם לאו – נכדינו, עוד יראו את החלום מתגשם, כאשר חופת המדינה תהיה פרושה מעל לארץ ישראל כולה, ובין השניים תשרור הרמוניה, לא עוד דיסוננס.