שלום רב שחר,
תרגיעי, בבקשה. אנא. תני לנפש שלך לנשום, לרוח לנוח, ללב לפעום כסדרו. תרפי. תשחררי. המסדר – לפקודתך – עובר לנוח. את לא חייבת לנו כלום. גם מקום שלושים ושמונה בעולם הוא מקום מכובד. הלוואי עלינו.
כאשר בחרת להועיד את חייך ולהקדישם לטניס מקצועני, לא התחייבת להיות התקווה הכחולה-לבנה העליונה שלנו. מותר לך להפסיד, אכן כן: גם בטורנירים יוקרתיים. מותר לך להיוותר מחוץ ל"טופ עשרים". גם בעשירייה הרביעית את עדיין בין מתי מעט, מעט מאוד. אחת מהמעולות שבמצוינות. מותר לך, לפעמים – כולנו בני אדם ( והמחנכת המופלאה שלי, ציפקה, הייתה מוסיפה, תוך שהיא מסייגת, ואומרת "ולפעמים אפילו זה לא") להזיל דמעה, להצטנף בכורסא, להתפנק. להיות אחת האדם.
טוב להיות בבית. הכי טוב בבית, ולא רק כמאמר הפרסומת של 'בזק'. את לא נדרשת להסתובב עד יכלו חייך המקצועיים, עד שהפרקים שלך יחלידו ממאמץ ומשחיקה. איש אינו מחייב אותך,הו לא, חלילה, לקצוב את חייך רק על-פי כמות הטורנירים המקצועיים בסבב העולמי של מרתוני-טניס כמעטי בלתי אנושיים, בשגרת-חיים בלתי סבירה, תובענית להחריד: להמריא, לנחות לשחק, לנצח, להפסיד, להיטלטל בין מלונות (להירשם, לפרוק את הציוד, לארוז וכבר לעזוב) והכול, רק כדי להעפיל עוד מקום אחד בהר הקרח הלוהט שעל פסגתו, בטרם יימס או יישרף, ניצבת רק אחת, האלופה, בעוד המתחרות, ובהן את, עולות ויורדות, חליפות, במעלה ההר, בטיפוס סזיפי.
שחר יקרה, את שלך – עשית. שמך חקוק זה מכבר בספר הזהב של הספורט הישראלי לדורותיו. ודאי יש לך יעדים להגיע אליהן, חלומות להגשימן, פסגות לכבוש אותן. "והדרך עודנה נפקחת לאורך", כתב המשורר. האופק שלך עודנו רחב ופתוח והכול עדיין ייתכן, לכאורה. אבל בתוך תוכך מצקצק שד קטן, אפל, טורדני, מכרסם בשיניו הזערוריות את כנפיה הקטנות, המרוטות, של ציפור הנפש העצובה שלך, יודע מה שאת גם יודעת: אף שאת עודך צעירה וכל החיים לפנייך ( עם טניס או בלעדיו) השיא המקצועי, המקצועני שלך כבר מאחורייך.
אל תניחי לעצמך לחוש שהוא נושף בעורפך. לפעמים, כשעצוב לך, הביטי לאחור ו היי גאה בו, בעצמך. הוא פסל החירות והיכולת שלך, פסל המאמצים, השקידה, העצבים, ההישגים, הניצחונות המפוארים, ההפסדים הבלתי נמנעים, ההצלחות, הכישלונות. החבטות המופלאות, הכדורים האבודים.
יש חיים גם מחוץ לטניס המקצועני, גם אחריו. אל תתני לעצמך להחמיץ את הסיכוי להתוודע אליהם, לחוות אותם, להפיק ולמצות בהם את הכישורים והיכולות הלא-בהכרח ספורטיביים שאת, כמשוער,ניחנת בהם. הטניס אינו חזות הכול. וגם אם כיום קשה לך לקרוא או לשמוע את הדברים, יום יבוא ואת תיווכחי שאני, הקטן והזוטר, האנונימי, צודק.
מעתה ואילך – זו עצתי הפשוטה המושאת לך - אל תחיי בשבילנו. תחיי בשבילך. אל תעשי מה שאת חשה או חושבת שאנשים מצפים ממך. תעשי את אשר מורה לך הלב. אם הוא יכוון אותך להיטיב ולהדק את אחיזתך במחבט הטניס, להיות נחושה ועיקשת, דבקה במטרה שהצבת לעצמך, להתגבר כלביאה על חולשות, מה טוב. אולי תאזרי כוח – רק השד ואת יודעים היכן ניתן לשאוב אותו- לנסות להיות הטניסאית המעולה שהיית. אם לא – לא נורא. לא קרה כלום. החיים מלאים עניין, הפתעות וריגושים גם מחוץ לטניס. יש שדות פתוחים, והם רבים ויפים. יום יבוא ואת תגלי איזה עולם נפלא הוא העולם, שבו שום רשת לא חוצצת בינך לבין זולתך ומצב רוחך אינו נקבע על-פי זווית היד החובטת או הנקודה שבה נפל הכדור הנחבט. אם רק תרשי לעצמך לחיות את החיים שרק את, עמוק בפנים, יודעת איך ראוי ורצוי לך לחיות אותם. בהצלחה.
