פרשת השבוע, פרשת "ויגש" אומנם אין בה שום איזכור מצוותי אולם 106 הפסוקים שבה יוצרים יחידה מקראית רב-גונית, מדהימה ביופיה, מרתקת ומיוחדת בלקחיה הרוחניים "לשעתם ולדורות". זאת, אנו למדים משני מפגשים שונים, מרגשים, מפעימי לב וסוחטי דמעות המופיעים בפרשתנו. מפגשים מאלפים, משכילי דעת ומלמדי לקח.
יוסף בגבורתו
המפגש הראשון הוא בעל גון של נחישות ורגישות (נחישות ורגישות שהובילה לאיחוד ולהתחברות בין אחים ובניגוד מוחלט לאותה קלישאה של "נחישות ורגישות" שהובילה לפני כשנתיים ל"הינתקות", קרי: עקירתם וגירושם של אלפי מתיישבים מגוש קטיף בהוראת ממשלת ישראל). מפגש זה קורה לאחר שאחי יוסף ובכללם בנימין, "האח הקטן", חוזרים למצרים לארמונו של יוסף, השליט הכל יכול של מצרים והאיש החזק ביותר באימפריה המצרית עצומת המימדים. האיש ש"על פיו ישק כל דבר" כי הוא היה זה שהציל את האימפריה המצרית מרעב כבד ביותר.
אחי יוסף חוזרים מזועזעים עד עמקי נשמתם כדי לברר איך וכיצד התהוותה ונוצרה מציאות של "וימצא הגביע באמתחת בנימין" דבר שאמור לגרום במישרין להחזרתו של בנימין למצרים כעבד, כמו גם, החיפוש אשר נערך בכליהם ומלבד האוכל שהושם בהם נמצאו גם שקלי כסף, דבר שמעלה חשד רציני כאילו גנבוהו מבית מיטיבם, יוסף. אחי יוסף ובראשם יהודה מחליטים "לסגור את החשבון", אחת ולתמיד, עם האיש שהסב להם עוגמת נפש, חוסר שקט נפשי (ופיזי), ואף האשים אותם בריגול.
וגם אמנה, כך היה. יהודה, בשמם וכנציגם של האחים, ניגש ומתייצב לפני יוסף ובעוצמות אדירות של נחישות ורגישות גורם ליוסף להגיע למצב של: "ולא יכול יוסף להתאפק... בהתוודע יוסף אל אחיו".
נחישות- "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי... ועתה: ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו: כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו איתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי". בשלושת פסוקים אלה [פרק מ"ד, ל"ב-ל"ד] יהודה לוקח על עצמו אחריות אישית בכל הקשור לבנימין ומגלה את תכונותיו המנהיגותיות, תכונות שבגינן חז"ל אמרו: "זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל" [מסכת סוטה דף ל"ז].
ורגישות- יהודה מראה את רגישותו העצומה לכבודו של האב הזקן, יעקב, באם חלילה ישמע שבנו הקטן בנימין נשאר במצרים. יהודה משתמש בביטויים ובמוטיבים רגשניים שגורמים לשומעים אמפטיה גדולה כלפיו כמדבר, כמו למשל: "בי אדוני", "עבדך", "אב זקן", "ילד זקונים", "אחינו הקטון" ועוד. ובעיקר, יהודה מוכן בכל מאודו וחשקו לשרת כעבד!, כלומר: להיות ולחיות במעמד הנחות ביותר שבן אנוש יכול להיות בו. בניגוד מוחלט למעמדו העכשווי, מעמד של מלך ומנהיג במשפחתו המורחבת.
מיד לאחר שיהודה מסיים את דבריו יוסף לא יכול ואינו מסוגל יותר להתאפק והוא מצווה על הוצאת המשרתים והעבדים מן החדר באומרו: "הוציאו כל איש מעלי". וזאת, כדי שאף מצרי לא יהיה נוכח וצופה ב"רגע הגדול" השייך רק למשפחה העברית, ברגע ה"איחוד המשפחתי". יוסף פורץ בבכי קורע לב, מתגלה ומתוודע לאחיו (בהראותו להם מספר "סימנים יהודיים"), מרגיעם וטוען לחששם: "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי (אם) האלוהים". יוסף אינו מזכיר את המילה מכירה!
אין לנו כל ספק, שהיה זה מפגש גדוש באמוציות. מפגש שעל תחילתו אמרו חז"ל במדרש [בראשית רבה, סימן צ"ג, ד']: "ויגש אליו יהודה", יהודה ניגש (=הכין עצמו) לתפילה, למלחמה ולפיוס" וסופו שמסתיים ב"כי טוב". מפגש שמוסר ההשכל העיקרי הנובע ממנו, הוא: שגם אם קיים מצב של פירוד, ריחוק וניכור, אין להתייאש. אלא, יש לחבר את נקודות הגישור, החיבור והאיחוד. וזאת, כמובן, באם קיים מצע ובסיס משותף.
יעקב באהבתו
המפגש השני שהוא לא פחות מרגש וגדוש באמוציות קורה כשיעקב נפגש עם יוסף, "הבן האובד" לאחר נתק של כ-22 שנים! לאחר שיוסף מתוודע לאחיו הוא שולח עימם כמות אוכל רבה לכל המשפחה בכנען, אבל, בעיקר "עגלות" כדי להוריד את האבא יעקב למצרים. וגם אמנה, יעקב מחליט לרדת באומרו: "אלכה ואראנו (את יוסף) בטרם אמות" ולפגוש את בנו האהוב ביותר [כמו שנאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו"], כמו גם, אהוב על שאר הבריות [כמאמר חז"ל: "שכל מי שהיה רואה אותו היה אוהבו בליבו" (זוהר ב', סימן ע"ד)]. במפגש זה "נופלות כל המחיצות". על-פי הרמב"ן יעקב הוא זה שנפל על "צוואריו של יוסף" ובכה. לעומתו, רש"י, על אתר, מצטט את גירסתם של חז"ל הטוענים שיוסף הוא זה שנפל על "צוואריו של יעקב" ובכה. וזאת, "משום שהיה (יעקב), קורא קריאת שמע".
ונשאלת השאלה: האם כך מתנהג אבא לאחר נתק של 22 שנים? האם דעה פרשנית זו עוסקת רק בהיבט הטכני של למה ומדוע יעקב נמנע מליפול על צוואריו של יוסף בנו וממילא נמנע מלחבק, מלגפף ומלהצמיד אליו את בנו יוסף? או, אולי, יש בפרשנות זו של חז"ל הסבר עמוק יותר עם מסר תורני-רוחני-ערכי?!
ולנו נראה לתרץ ולומר שחז"ל לימדונו על גדלות רוחו ועוצמתו הרוחנית של יעקב "בחיר האבות". יעקב מתעלה ומתנהג ב"צורה על טבעית". יעקב מלמדנו דרך פרקטית וביישום "הלכה למעשה" של הערך העליון המוכר בשם: אהבת ה'!. זו אהבת ה' גרידא. אהבה כנה, אמיתית וטהורה ללא כחל וללא סרק. אהבה זכה ש"אינה תלויה בדבר". יעקב נוקט בדרך שר' יהודה בן בצלאל ליוואי הידוע בכינויו "המהר"ל מפראג" כותב בספרו: "זה דרכם של צדיקים. שבשעה שמזדמן להם מעשה כל שהוא הדורש הבעת אהבה, הריהם משקיעים זאת באהבת השם יתברך". כלומר: אין יעקב מבליט את אהבתו ליוסף לא חלילה מפני שלא אהב את יוסף או שרצה להרחיקו מעליו. אדרבא! איפכא מסתברא. יעקב חשש שאם הוא יבטא את אהבתו האדירה והעצומה ליוסף, ובמיוחד לאחר נתק של כ-22 שנים, תיפגם אהבת הבורא ואפילו במקצת. ורק אחרי שיעקב הביע את עוצמת אהבתו לבורא באמירת הפסוק: "ואהבת את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" הוא יכול בהמשך להביע ולבטא את אהבתו ליוסף. ומכאן יובן, מדוע ולמה יוסף במפגש זה הוא בעיקר האקטיבי ואביו הוא הפסיבי.
ולסיכום ייאמר: שממפגש אלמותי וחשוב זה למדים אנו כיצד ומהי הדרך האמיתית ל"אהבת ה'". אהבה אמיתית, שורשית ועמוקה וכדברי חז"ל: "העבר רצונך מפני רצונו. שכן מצינו ביעקב שלא נשק ליוסף" [מסכת דרך ארץ זוטא, א'].
