האם מלחמה טובה לכלכלה?

"מלחמה פירושה תוספת הוצאה ממשלתית; הזרמת הכסף מעצימה את הפעילות הכלכלית במשק כתוצאה מההצטיידות באמצעי לחימה ובאמצעי מיגון" – מיתוס חסר בסיס זה מושמע לעיתים תכופות. הגדיל לעשות אתר Ynet שציטט לפני כשבוע שלושה כלכלנים שטענו ברצינות רבה כי "...המבצע בעזה בהחלט יעזור למשק הנמצא בהאטה". מפליא שהכתב לא טרח לראיין כלכלן בעל דעה שונה.

הטעות הרווחת נובעת מראיה חלקית של המציאות: בניין בשדרות קרס מפגיעת טיל גראד וצריך לבנותו מחדש. הקבלנים ירוויחו, ובכסף שיקבלו הם ישלמו שכר לעובדים ולקבלני המשנה. העובדים ירוצו עם הכסף לקניון וירכשו מוצרים. המפעלים יגבירו את הייצור כדי לספק את הביקוש וכל המשק יחגוג. ואם צה"ל ירבה בשיגור טילים ובשחיקת טנקים ומטוסים, אז גם נצטרך להזמין מהתעשיה הצבאית טילים וטנקים חדשים, ה"הזרמה" למשק תגבר ושוב כולנו נצמח.

אבל אם נביט על התמונה המלאה, נבחין שבסך הכול אנחנו עניים יותר לאחר הפצצת הבית בשדרות: יש לנו פחות כסף כי השקענו משאבים שתוצאתם – בית חדש בשדרות – בדיוק הבית שהיה לנו ערב פגיעת הטיל. דרכנו במקום, עבדנו קשה רק כדי לבנות מחדש את מה שהיה לנו לפני כן. טרם קריסת הבית היה לנו כסף בכיס וגם בית לתפארת. עכשיו נותרנו ללא כסף בכיס ורק עם בית (חדש). כך גם עם חידוש המלאים של הצבא. במקום להשקיע את הכסף בפעילות כלכלית אופטימאלית שעשויה להניב עושר חדש, נאלצנו, שלא מתוך בחירה, להשקיע בשיקום של רכוש שכבר היה לנו לפני שנהרס.

אם נקצין את ההיגיון העקום, הרי שכדאי (כלכלית) להתפלל לגשם של טילים מסוריה ומלבנון שיהרסו את תל אביב, כדאי לייחל לרעידת אדמה הגונה שתחריב את חיפה ולשריפה שתבעיר את באר שבע. ההיגיון העקום טוען שהוצאות השיקום יזניקו את הכלכלה. שטות. מלחמה הורסת עושר קיים, עושה אותנו עניים יותר. יש כמובן שמרוויחים ממלחמה כמו הזגגים ויבואני הזכוכית, יצרני הנשק ותעשיית המיגון – אבל זו בדיוק התמונה החלקית. ועוד טרם דיברנו על הרס של הון אנושי – הנופלים והנפצעים במערכה ושיתוק כלכלי זמני של קרוביהם. מלחמה מייצרת הרס ולא עושר ושגשוג.

אחד מהמיתוסים הוותיקים היא הטענה שמלחמת העולם השנייה הוציאה את ארצות הברית מהשפל הכלכלי של שנות השלושים. שטות. רק בשנת 1954 (תשע שנים לאחר סיום המלחמה) חזר התוצר האמריקני לרמתו שהייתה בשנת 1929, שנת פרוץ המשבר. המלחמה שיבשה את סטטיסטיקת האבטלה כי עשרות מיליוני אמריקנים גויסו לטובת מכונת המלחמה וכתוצאה מכך הסתפקו ברמת חיים נמוכה מאד: מיליוני החיילים עישנו ב"כיף" סיגריות לאקי סטרייק ואכלו מנות קרב. רוב האמריקנים הידקו את החגורה, ירדו ברמת חייהם, ואף העבירו את חסכונותיהם אל הממשל שמימן את המלחמה באמצעות מכירת אגרות חוב. אגרות החוב לא מימנו פיתוח תעשיה, תשתיות או מיזמים עסקיים שמגבירים את הצמיחה ויוצרים עושר. המלחמה כילתה משאבים וקיפחה חייהם של מיליוני צעירים שהיו יכולים לתרום את מיטב שנותיהם הפוריות (כלכלית) לצמיחת המשק. כושר העבודה של מיליונים אחרים שנותרו נכים נפגע. המשבר הגדול הסתיים סופית עקב הליברליזציה שהונהגה עם סיום המלחמה: תקנות החירום בוטלו, הפיקוח על המחירים והשכר הסתיים, וכך גם הקיצוב של חומרי גלם. בוטלה כלכלת החירום של המלחמה. באותה הזדמנות חגיגית בוטלו גם רוב הצעדים שהונהגו במסגרת ה New Deal – ("תוכנית החילוץ" משפל שנות השלושים של הנשיא רוזוולט) ואמריקה חזרה למעשה, במידה רבה, לכלכלה החופשית. כך נחלצה ארה"ב מהמשבר הגדול – לא בעזרת המלחמה.

אפילו מלחמת ששת הימים הקצרה, בניגוד לחשיבה המקובלת, לא גרמה לשגשוג ולא "סיימה" את המיתון של 1966. השגשוג לאחר המלחמה נבע משינוי תדמיתה של ישראל בעולם היהודי כתוצאה מהניצחון המזהיר והרחבת הגבולות, העלייה לארץ זינקה. לראשונה זכינו לסיוע כלכלי וצבאי אמריקני כי הפכנו לגורם דומיננטי במזרח התיכון – נכס אסטרטגי במקום קרוב המשפחה העני והמסכן שהיינו לפני המלחמה. וכמובן, לכלכלה הישראלית נוספו כ-2 מיליון ערבים מהשטחים שתרמו לכוח העבודה ולצריכה.

מלחמה הכרחית לעיתים להגנת החיים ולקיומו של עם, אך מבחינה כלכלית משמעותה הרס משאבים. הרס הוא ניגוד גמור לשגשוג.