הסברה ככלי מידתי

אני מנסה לומר שישראל מייצרת את הסבל, אשר הטרוריסטים מן החמאס ישתמשו בו בכדי לייצר טרור. מן הצד השני היא נותנת אפס תקווה. ישראל מקווה "ללמד את תושבי עזה לקח" ולפיו אם יבחרו בחמאס, הם ירעבו עד להשארתם במינימום קיום ו"תיפול עליהם פצצה משמים" במסגרת פעולה צבאית של ישראל בעזה, שבה עושים מאמצים כנים (כגון כרוזים, אזהרות וכדומה) שלא לפגוע באוכלוסין, אבל המאמצים הכנים האלו הינם אך ורק בגדר ניסיון, ללא הצלחה רבה תמיד.

אבל מה יש לישראל להציע מנגד, למי שיבחר בדרך השלום? את מצבו הבזוי של אבו מאזן, שאומרים לו שוב ושוב ש"תהיה מדינה פלשתינית", אך בפועל, טבעת החנק של ההתנחלויות והכבישים העוקפים מתהדקת בזחילה ערמומית? מאז שהחלו שיחות השלום באוסלו ההתנחלויות עובו ושולשו והורחבו (מי בכלל אמר שריבוי טבעי מחייב הרחבת התנחלויות? אף אחד מחברי מימי בית הספר אשר גדל בעיר מגורי, לא נשאר להתגורר בעיר זו כשעזב את בית הוריו. ממתי אדם חייב לגור בעיר המגורים של הוריו? ריבוי טבעי זהו תירוץ להרחבת התנחלויות!).

גם אם היינו מניחים של"סיכולים ה(לא)ממוקדים" אין שום תרומה להגברת הטרור, עדיין, הם מייצרים סבל אנושי בלתי נסבל, שאנו מתוך בתינו הנוחים ומדינתנו היחסית מסודרת (שיש בה לדוגמא שירותי רפואה או שירותי פיצוי סוציאלי לנפגעי פעולות איבה) איננו יכולים לשוות בנפשנו.

הגם שמלחמה לעיתים היא הכרחית, הן משום שהיא יכולה לייצר הרתעה (דומה כי השקט היחסי מצפון מעיד כי נסראללה הבין משהו למרות האצבע המתנופפת ו'הדאווין' הפונדמנטליסטי), הן משום שהיא יכולה להבשיל תנאים לשלום (היוזמה הסעודית לא באה לעולם משום שמדינות ערב הפכו חובבות ציון אלא משום שהבינו משהו לאחר 67', וגם, ואפילו לאחר 73'), יש להשתמש בה 'במידתיות'.

המלחמה הנוכחית אולם היוותה ניצחון "לא רק בנקודות" על החמאס, אך אותו ניצחון בציר פילדלפי, בעזה, בבית להיה ובג'בליה, בספקטרום של 40 קילוטרים רבועים עמד ביחס הפוך להפסד בדעת הקהל העולמית. הסברה היא כלי מידתי בהרבה יותר. אומנם לבני התרברבה בהסברה של ישראל בראשית ה"מבצע" (שהפך למלחמה) אך הסברה נמדדת בתוצאות: העוינות לישראל, ויסלח לי השמאל, אינה נובעת אך ורק מ'מעשי ישראל'. כן, למעשי ישראל יש חלק בתבשיל, אבל חלק מן העוינות לישראל היא עוינות לישראל, בלי תוספות שנוגעות למה שישראל עושה, אלא פשוט משום שיש בה יהודים, והיא (ישראל) מדינתם.

הקורא אותי עד פה יספוק כפיו בהנאה ויאמר "ימנית" (כמובן, אם הוא נמנה עם מצביעי הימין). לאו דווקא. אני סבורה שהסברה ושלום הם כלים שלובים. לו ישראל הייתה משקיעה בהסברה רק 10% ממה שהיא משקיעה ב"ביטחוניזם", מצבה היה טוב בהרבה, והיא הייתה יכולה להשיג "הישגים" מ"בנק המטרות" בדרכים חלופיות שאין בהן בכדי לפגוע באוכלוסיה חפה מפשע. יטען הטוען כי "החמאס מבין רק כוח" וכי הוא לעולם לא היה מתמתן לנוכח הסברה מסיבית. אני סבורה שאפילו החמאסניקים, שמייחסים להם מעין פרימיטיביות ו"הבנה רק של כוח" היו מתקפלים לנוכח מסע הסברה מסיבי, מן פצצת טונה של הסברה.

למרות החזות הפונדמנטליסית אשר לכאורה מנותקת משיקולי רציונליזציה אשר מאפיינים את העולם המערבי, הן החמאס והן החיזבאללה עוקבים היטב אחר הנעשה בישראל (אצל נסראללה זו אובססיה כבר), ומכירים טוב מאוד את הלכי הרוח. לא בכדי בחר החמאס בעיתוי להפסקת ה'תהדייה': הוא סבר לתומו שבתקופת בחירות בארץ וחילופי שלטון ב'מעצמה העולמית' אמריקה, ישראל תאמר 'נו שוין' על "עוד כמה טילים". הוא טעה בגדול, אך עדיין.

גם כשנסראללה בחר עיתוי לתקיפה, הוא לא היה נקי משיקולי מניפולציה: ראש ממשלה ושר ביטחון אזרחיים שכדאי לנסות ולמתוח את הקפיץ שלהם, מאבק בדרום שמנקז את כוחות צה"ל לשני כיוונים שונים (צפון ודרום).

בכלל, כשהחמאסניקים עושים ככל יכולתם כדי להגביר את הפגיעה באזרחים משני הצדדים, הם יודעים שעוד פצועים פלשתינים הם "נכס" לדעת הקהל שתפעל לטובתם. כך שאינם נקיים משיקולים שאנו מגדירים כ'רציונלים'.

אם ישראל תיקח את ההסברה כפרויקט לאומי וראשון במעלה, ההסברה הזו תשפיע (אפילו) על החמאס בדרך שאינה כרוכה בהרג ילדים, גם אם ההרג הזה נעשה בשל 'טעות בכיוונון' ו"טעות בסיכול". איני טוענת שהסברה היא כלי תחליפי ללחימה, במידת הצורך. הסברה היא כלי מידתי יותר, אשר במקרים מסוימים יוביל להשגת אותן המטרות בדרך ראויה יותר, תוך צמצום הפגיעות בחפים מפשע. הסברה גם תקדם את השלום: הסברה מסיבית, שיטתית, חסרת מורא אשר מציגה את כל האמת על הצד השני, תחזק ותעצים את נקודת הפתיחה של ישראל בכל משא-ומתן לשלום.

לו היינו קצת פחות נלחמים, וקצת יותר מסבירים (בבחינת "ויכתתו טנקיהם ל-DVD") ייתכן ומצבנו היה טוב יותר בדעת הקהל הבינלאומית. ההסברה הישראלית היא חובבנית, ועובדה שאינה מציגה את התוצאה הרצויה. ההסברה הפלשתינית היא שיטתית יותר: אנשי אקדמיה פלשתינים התמקמו כבר לפני עשרים שנה, בראשית דרכם האקדמית, באוניברסיטאות בחו"ל, ביחידות ללימודי המזרח התיכון: זאת הסברה מתוזמרת היטב. ההסברה הישראלית היא אד-הוקית. תמיד היא באה מאוחר מדי, ומעט מדי. על ההסברה הישראלית להתמקד בשורה של נושאים וביניהם:

• אמנת החמאס הקוראת להשמדת ישראל;

• החינוך ברשות הפלשתינית כמו גם במדינות ערב המציג את היהודים באופן שלא היה מבייש את גדולי האנטישמים של גרמניה הנאצית;

• תרבות המעודדת טרור ברשות הפלשתינית, בין אם בקייטנת 'שאהידים', בתרבות אשר מקדשת את מי שרצח חפים מפשע כ"קדוש";

• אי האמינות של החמאס: עם הפתח הפר החמאס הסכמים ברגע שהיה יכול – תוך שהוא מתעלל באנשי הפתח באופן שלו ישראל הייתה מעזה... התשובה ברורה;

• האירועים ההיסטוריים אשר קדמו להיווצרות שאלת הפליטים ול'נכבה': הנה קם בוקר אחד עם פלשתיני, ומחליט שלא די ליהודים במה שעברו בשואה, ויש להמיט עליהם שואה שנייה כ-3 שנים לאחר זו הראשונה. ישראל בר ניר, פובליציסט, הגדיר את ה'נכבה' כ"כשלון הערבים לחולל ליישוב העברי שואה שנייה". חשוב להדגיש זאת בהסברה;

• הפרת ההסכמים השיטתית בתקופת אוסלו, והתגברות הטרור, תוך שערפאת חושף בפני 'הקהל שלו' את כוונותיו האמיתיות: לא חתירה לשלום אמת אלא 'תוכנית שלבים' ומאבק נצחי אשר יכתיר אותו כ'צאלח א דין' המודרני;

• בעוד שהעולם מצקצק לעבר ישראל שהיא "פועלת באופן לא מידתי" דורש החמאס כ-1,500 מחבלים תמורת שבוי אחד: גלעד שליט. זה מידתי? שלא לדבר על מניעת האפשרות לביקורים מטעם הצלב האדום, שאינה עומדת בשום אמת מידה של משפט בינלאומי הומניטרי.

זאת ועוד. מדהים כמה שהפוליטיקאים שלנו יכולים לייצר סרטוני הסברה כאשר מדובר בקידום ישבניהם אל כיוון כסא ממשלתי/מיניסטריאלי זה או אחר. אז מעבדות ה-DVD נפתחות וסרטוני וידאו תעמולתיים מיוצרים בסרט נע. לו לבני הייתה טורחת להעסיק יוצרי סרטים בסרטוני הסברה רבים יותר למען ישראל, במקום לייצר בלוג עצמי תעמולתי מטופש ("לא, לא מעוניינים לדעת שלבני שיחקה כדורגל בצעירותה" ו"לא, לא ממש מעניין אותנו שהיית במוסד פעם"), מצבה ההסברתי של ישראל היה טוב בהרבה. אבל מה שלא עושים למען המדינה (הסברה שיטתית) כן עושים למען עצמנו (כס ראשות הממשלה הקדוש).

כמה פובליציסטים מן האתרים השונים היטיבו לתאר את העוינות לישראל בפרופורציה: מיליוני מוסלמים נהרגים בידי מוסלמים ברחבי העולם ואף אחד לא פצה את פיו, אף כלי תקשורת אינו מתעניין. רוסיה אשר צקצקה בלשונה בראשית המבצע עשתה דברים גרועים מכך בגרוזיה, ללא כל התגרות מצד גרוזיה. מדינות אירופה אשר התהדרו במצפונן הפציצו במסגרת נאט"ו את סרביה, לפני קצת למעלה מעשור. שלא לדבר על מה שעשתה ארצות הברית באפגניסטן. ישראל, כך טענו (ובצדק) כמה פובליציסטים – מושכת תשומת לב כי עצם קיומה מעיק על המצפון האירופי, שהייתה הכבשן של יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. ההצבעה על כך ש"גם יהודים יכולים להתאכזר" ממרקת את המצפון האירופי.

יש לציין כי רבים ברחבי העולם אינם מתעניינים בגורל הפלשתינים (כי אם היו מתעניינים בגורל המדוכאים באשר הם היו יוצאים להפגנה מדי שני וחמישי בשל מעשים איומים אשר מתבצעים כל הזמן ברחבי העולם) כמו שהשנאה לישראל מחפשת אצלם את שעת הכושר, וה'אנטי ישראליות' הינה הטרנד האינטלקטואלי הפופוליסטי החדש, מן 'מרד סטודנטים 1968' של אנשי שנות ה-2000.

מה שישראל מעוללת בעזה מצדיק מחאה. אך יש להבחין בין מחאה על הרג חפים מפשע באשר הם (מחאה שנעדרה מן העולם כאשר מאות ישראלים נרצחו בפיגועי טרור והיו קורבן למתקפת טילים שכוונה במתכוון לאוכלוסיה אזרחית) - לבין סרח העודף של המחאה, שכבר אינו נובע מביקורת לגיטימית על כל מדינה באשר היא, אלא מכוון לישראל בלבד, כאשר גורל הפלשתינים אינו אלא עלה התאנה.

כשהיינו ילדים והחינוך הציוני שלט בכיפה, גדלנו על סיפורי גבורה מן השואה.

אני זוכרת איך כבר בשנים הראשונות ללימודי בבית הספר היסודי נחשפתי, אט אט, במסגרת תוכנית הלימוד מטעם מדינת ישראל, לזוועות השואה. עוד סיפור ועוד סיפור. לא אשכח סיפור על ילדה קטנה אשר זומנה למשרדו של קצין נאצי, אשר הציג בפניה שולחן מלא מאכלים וביקש ממנה לבחור מאכל אחד בלבד. הסיפור כולו עסק בעינוי הנפש שעבר על הילדה המורעבת מהגטו.

הסיפור נותח במשך שיעור ספרות שלם אם לא שניים. סיפורים כאלו למכביר נלמדו בבתי הספר היסודיים והעל יסודיים, כאשר משנה לשנה אנו התלמידים נחשפנו לסיפורים יותר ויותר קשים.

אני יכולה לדמיין כיצד סיפור הילדים אשר שכבו ארבעה ימים בהריסות, ללא מים, כש-12 אנשים מסביבם נהרגים, לרבות אימהותיהם, יכול להיצרב בתודעה הפלשתינית, להתרגם לסיפור, או לסרט, להיות חלק מהזיכרון הלאומי שלהם ממש כפי ש'חנה ושבעת בניה', לדוגמא, הוא חלק מהזיכרון הלאומי של היהודים בישראל.

מבצע עופרת יצוקה אולי פוצץ מנהרות, חיסל מחבלים, חיסל אישי מפתח בחמאס, אך במקביל ייצר סבל אשר יתורגם לעוד טרור. פה חשוב לי להבהיר הבהרה חשובה: ישראל אינה האחראית הבלעדית לטרור. נכון לומר כי הטרור הוא קודם כל תוצר תרבות ה'שוהדה' הפלשתינית. היהודים עברו זוועות באירופה הכבושה, ולא קם (עדיין) היהודי אשר הלך להתפוצץ בלב ברלין כמחאה ו/או כנקמה על סיפורי השואה המזוויעים ששמע מסבו ומסבתו. עוד לא קם היהודי אשר פוצץ את עצמו בלב לונדון אך ורק משום שהבריטים קידמו את מימדיה המפלצתיים של השואה בכך שקמצו ידם בכניסת פליטים לארץ ישראל בשנות הארבעים המאוחרות. הטרור אינו תוצר של ישראל: הוא בראש ובראשונה תוצר של תרבות פונדמנטליסטית אשר מעדיפה למתוח כל בעיה לקצה המוקצן והקיצוני, תרבות אשר מחנכת את ילדיה למוות ולהרס, תרבות אשר כורכת סביב מותני קייטני הקיץ חגורות נפץ ומכשירה אותם לתפקידם העתידי: "שאהידים". המתקפות הארסיות וההרסניות כנגד יהודים בחו"ל מעידות כאלף עדים כי לא נוכחות יהודית בישראל היא זו שמפריעה לחמאס, אלא יהודים כשלעצמם, גם אלו שלא באו לישראל "לכבוש כיבוש קולוניאליסטי" כביכול, עוד מטבע לשון אשר מעוות את הנרטיב הציוני. ולמרות הכל, למרות שהטרור הוא ב-90% תוצר של פונדמנטליזם איסלאמי, של תרבות אשר מקדשת את הקיצוניות ואשר בזה לפשרה, עדיין, חלק מן התרומה לטרור מונחת על כתפי ישראל.

ושוב, אני מסייגת דברי: הטרור הרצחני שהחל דווקא לאחר הסכמי אוסלו מוכיח בעליל כי אין כל קשר ישיר בין היענות ישראל לדרישות הפלשתינים לירידה לכאורה בטרור, שכן דווקא כאשר ישראל הביעה נכונות לפשרה היסטורית, הטרור התעצם בעלייה תלולה. אינתיפדת אל-אקצה שהחלה משום שהצעתו הנדיבה של ברק דאז לא הספיקה לפלשתינים, הוכיחה כי מן העבר השני יש מי שחושבים שאי הצלחה במשא-ומתן מצדיקה הבערת אש, תרתי משמע. רבים מן השמאל מצדיקים את אינתיפדת אל-אקצה בכך שההצעה שהוצעה לפלשתינים הייתה "מבישה". יתכן מאוד וההצעה שהציע ברק בקמפדייויד 2000 לפלשתינים לא הייתה טובה כל כך כפי שהציג זאת. אך יש הבדל בין אי שביעות רצון מתוצאותיו של משא-ומתן, לבין אופן התגובה. עם סביר היה מקיים הסברה בינלאומית, מוחה, משכנע. מי שמפוצץ משא-ומתן בחומרי נפץ אשר מתפוצצים היישר בלב אוכלוסיה אזרחית מחשיד את עצמו כמי שאין לשאת ולדון עימו, שכן כל אי שביעות רצון מצידו תעלה לצד הנכון לתת בפצועים והרוגים. עד כאן הסייג.

ובכל זאת, ישנו סיפור אנושי. הסיפור האנושי הוא מאות אלפי הסיפורים של פלשתינים, חלקם שבויים בידי חמאס ונתונים בין הפטיש (ישראל) לסדן (החמאס) אשר ייסורי התופת שעברו בשנתיים האחרונות, ועוד יותר בשבועות האחרונים, יסבו להם סבל מר וקשה לשארית חייהם.

אדם שעבר טראומה לא ישכח אותה לעולם.

התינוק שהופגז בידי ישראל, ואשר אימו, מבטחו, מתה לנגד עיניו, והוא נשאר שלושה ימים ליד גופתה, ללא מים, מחכה עד בוש לחילוץ, התינוק הזה יגדל לאדם מבוגר שפצע מדמם לעד חרוט בנפשו. אם יבחר בדרך הטרור, זה משום שהוא חי בחברה אשר מתעלת את הפצעים המדממים של הפלשתינים ואת כאבם הנוראי לפתרונות של גרימת סבל זהה לאחרים.

בישראל חיים ניצולי שואה רבים אשר בחרו לתעל את הכאב להקמת משפחות גדולות, לכתיבת ספרים המתארים את דרכי התמודדותם, ויש מי שתיעלו את כאבם הנוראי לפעילות ציבורית: בין אם לציד נאצים (שמעון ויזנטל), ובין אם לכתיבה עיתונאית (נוח קליגר).

יש הבדל בין מה שעובר עליך, לבין האופן שבו אתה בוחר להגיב, ולאנשים יש בחירה גם במצבי הלחץ הקשים ביותר. וגם אם אותם ילדים ותינוקות וצעירים ונשים וזקנים שעברו ייסורי תופת בשנתיים האחרונות (עקב המצור, שהוא בלתי נתפס בישראל, מן הורדת שלטר קלה והפחתת כמות החשמל, אבל לחיצה אחת על השלטר פה מיתרגמת לייסורי תופת שם) – גם אם הם חיים בחברה אשר תיטול את כאבם ותנצלו באופן ציני לקידום הטרור, עדיין, עדיין יש פה שני צדדים למטבע. הסבל שגרמה ישראל לאותם האנשים הוא אחד מחומרי הגלם המרכיבים את העוגה הקרויה טרור. חשוב להדגיש, שיש לסייג דברים אלו: באירופה התפוצצו טרוריסטים רבים במרכזי אוכלוסיה, ומחקר בדיעבד גילה כי הם לא באו מ'מצוקה' וחלקם היו משכילים ושבעים. הטרור הוא קודם כל תופעה תרבותית פונדמנטליסטית. בראש ובראשונה.