קראתי בעיון, מספר פעמים, את דבריו של עופר שלח שפורסמו במעריב בתאריך 18.1.09 ודומני כי ביום מן הימים יודה עופר שלח בפני עצמו כי מדובר במאמר הגרוע ביותר שכתב עד כה, זאת לא בגלל עמדתו בסוף המאמר אלא עקב חוסר המקצועיות העולה מהמאמר.
ניתן להבחין כי מדובר במאמר מבולבל ובלתי שיטתי, ייתכן עקב שעת כתיבת המאמר וייתכן כי מר שלח היה נסער, הקובע אכסיומות יצוקות שטרם הוכחו כעובדות, ומניח מהן מסקנות שאף הן לא קשורות לתוכן המאמר.
המעיין במאמר, יבחין כי בסופו קובע שלח, חד-משמעית, כי החברה בישראל "מוכת שנאה ותאבת דם ברמה ההולכת ומתקרבת לזו של אויביה" עוד הוא קובע כי חברתנו "מתגאה בכך שאימצה את סולם הערכים של ולדימיר פוטין", קורא סביר יניח מן הסתם כי הוא מכוון להתנהגות הצבא הרוסי בצ'צ'ניה ובגאורגיה.
העלאת מספר החללים תציגנו כמוסריים?
שלח אינו מציג כל עובדה השוואתית בין אופי המלחמה בצ'צ'ניה ו/או גאורגיה לבין המלחמה בחמאס, אין ולו מילה אחת במאמרו על סגנון הלחימה שם ובמבצע בעזה, הוא אינו נוקט כל בחינה האם הצבא הרוסי הזהיר דיירי בתים ששימשו למחסני תחמושות לפנות את בתיהם טרם תקיפתם ועוד פעולות שצה"ל יזם על-מנת לצמצם פגיעה באוכלוסיה.
שלח, אם כן, קובע כעובדה, כך ניתן להבין, שהעובדה כי צה"ל עשה שימוש ניכר בכוח האש וביכולותיו, תוך מתן פקודות ברורות עד אחרון החיילים לשימוש בעוצמה בכוח האש שברשותם כנגד מחבלי החמאס המסתתרים בין תושבי עזה, כל זאת על-מנת למנוע חללים ופצועים בקרב כוחותינו. סבורני ששלח צריך היה לפרט מהי לשיטתו פקודת האש שצריך היה לתת לחיילי צה"ל, האם שלח סבור כי עלינו היה להעלות את מספר חללי צה"ל על-מנת שהוא יחוש מוסרי יותר?
ניתן להבין ממאמרו של שלח, כי תגובת מדינת ישראל נגד החמאס, צודקת והחלה מאוחר מדי. עוד הוא מוסיף ומציין כי מדינת ישראל ביצעה בעזה מבצעים, השונים בגודל ובזמן, ואין כל בסיס לגאווה העולה מקציני צה"ל הנובעת לאור כשלי מלחמת לבנון. שלח מתעלם מהעובדה כי המבצעים הקודמים היו מוגבלים בהיקפם, ומטרתם להרתיע את החמאס לא צלחה, החמאס המשיך לירות פצמרי"ם וקאסמים ולהבריח נשק לעזה תוך שהתגרותו הלכה וגברה. מבצעים מוגבלים אלו לא היה בהם כדי לשנות כל מציאות תוך הקזת דם ואובדן הביטחון ואמון האזרחים בהנהגה ובצה"ל, זאת, על-רקע תפקוד לקוי של צה"ל מרמת מח"ט ומעלה וממשלת ישראל במלחמה לבנון השנייה.
בתחבולות תעשה לך מלחמה
בהקבלה לעולם הספורט ניתן לומר שלדידו של שלח והמחזיקים בדעתו, ראוי היה שנמשיך לשחק מחניים שכפה עלינו החמאס, הם יורים ואנחנו משיבים במבצע מוגבל תוך הקזת דם הדדית. נדמה כי העובדה שהחלטנו, בצדק, לשחק ברוגבי, על-מנת לשנות את המצב, מצאה את שלח וחבריו לא מוכנים לפרשן את המשחק החדש.
אכן, נדרש היה לשנות את תג המחיר לירי על ישובי הדרום, אולם, לאור הפעלת הכוח הקרקעי השגויה במלחמת לבנון, במסגרתה שיחקנו לקרבות מקומיים הנוחים לחיזבאללה, ולאור איומי החמאס כי צה"ל חושש מקרב קרקעי בעזה, לא ניתן היה להשיג הרתעה נגד החמאס ללא פעולה קרקעית ולהתבסס רק על תקיפה אווירית, קשה ככל שהייתה, ככוח מרתיע לעתיד. שבירת מיתוס הלוחם החמאסי וההבנה שלחיילי צה"ל עדיפות בקרב יבשה באופן כה ברור, יש בה כדי לשבור את רוחו של החמאס הרבה יותר מהפצצות אוויריות. אין זו בושה שצה"ל עשה שימוש, בנוסף לעוז רוחם של הלוחמים, בנשק עדיף, בכוח אש ובטכנולוגיה הנמצאת ברשותו, לשם כך צויד צה"ל באמצעים ועליו לעשות את השימוש בהם ביום פקודה להגנה על אזרחיו, תוך מינימום אבידות אצלו, תוך מינימום פגיעה באזרחי הצד שכנגד, ותוך גרימת מקסימום אבידות אצל לוחמי, במקרה זה מחבלי, חמאס, כך אומנם נעשה וטוב שכך.
להבדיל מדעתו של שלח, העולה בין השורות ושלא נומקה, ניתן להבחין בין רסיסי המידע שפורסמו בתקשורת במהלך המבצע כי מדינת ישראל ובמרכזה צה"ל, התכוננו בצורה טובה מאוד למערכה בעזה, ניתן להבחין כי רוחו של הרמטכ"ל הגיעה עד אחרון החיילים, הכרת המשימות, רוח הלחימה, אומץ הלב, מודיעין איכותי המכיר את היערכות החמאס ככף ידו, סגירת מעגלי אש בזמן אמיתי, תמיכה לוגיסטית, תיאום בין החילות, הכנת פיקוד העורף, הם תוצאה של היכולת של רמטכ"ל להגדיר יעדים ומטרות ולוודא יישומם.
עוד עולה כי צה"ל חזר ליישם את עקרונות המלחמה הבסיסיים תוך שימוש בדוגמא אישית, בהונאה, בתחבולות, בלוחמה פסיכולוגית, ביצירתיות ועוד. גם הדרג המדיני הוכיח כי התכונן ופעל בתיאום ברמה טובה, החלטתו לתת הזדמנות להפסקת אש, באופן חד-צדדי, הייתה בזמן, הן לאחר פעולה קרקעית נדרשת, מוגבלת ומוחצת, הן לאור לחץ מדיני גובר, הן לאור כניסתו של ברק אובמה לתפקידו, והן על-מנת שלא להידרש לכיבוש עזה ולדשדש בה שלא לצורך חודשים. בניגוד לדעתו של שלח, הדרג המדיני הפגין כושר עמידה נגד רחשי הציבור כולו ולא שילב את הדרישה לשחרור גלעד שליט שכולנו חשים החמצה על אי השבתו למרות המבצע הנרחב ולא נכנע ליצר הנקם של חלק ניכר מהציבור להילחם עד ריסוק פיזי של החמאס.
צה"ל - צבא יהיר
שלח עושה דמגוגיה ושימוש ציני בדבריו של טייס בודד על הפצצות בריטניה את גרמניה במלחמת העולם הראשונה כדי ללמדנו היסטוריה צבאית וכדי לחזק את טענותיו. ראשית, דבריו של אותו טייס אינם מונחים בפני הקורא והוא אינו יכול להגיב עליהם. שנית, סטודנט שנה ראשונה יודע כי אין להסיק מן הפרט אל הכלל, מקצין בודד לכלל צה"ל. שלישית, שלח סותר את עצמו, מחד הוא טוען בידענות במאמרו, כי הפצצות הבריטים בגרמניה לא קיצרו את המלחמה ולא שברו את רוח הגרמנים, מאידך הוא טוען שהמבצע בעזה היה צריך להסתיים לאחר יממות ספורות ולהזכירכם, באותן יממות ספורות צה"ל פעל אך ורק באמצעות חיל האוויר. מחד טענתו שהפצצות אוויריות אינן מרתיעות, ומאידך טוען שהיה צורך להפסיק את המבצע לאחר פעולות חיל האוויר.
עוד קובע שלח, בטרם שככו רעמי הפגזים, כי הצבא נשאר צבא יהיר. אינני יודע על מה ועל דברי מי מבסס שלח את דבריו, הוא אינו טורח ליתן דוגמאות למסקנתו. למעט נציגות של קציני פיקוד העורף בתקשורת לצורך מתן הנחיות התגוננות לאוכלוסיה, הופעות מצומצמות של דובר צה"ל וליווי מח"ט הצנחנים ומח"ט גולני באופן מתומצת בשטח. לא ראינו, כל המבצע ועד כה, קצינים בכירים אחרים המתבטאים בכל כלי תקשורת. אם כן, הכיצד מניח שלח כי הצבא נשאר יהיר? נהפוך הוא, יש להניח כי הרמטכ"ל ששתק בלויאליות במהלך ולאחר מלחמת לבנון, ששתק ודאג שצמרת צה"ל תפעל ולא תברבר במהלך הכנת צה"ל למערכה ודיבר מעט לתקשורת במהלך המבצע, יישאר אותו רמטכ"ל, יפיק לקחים ויכין את צה"ל ביעילות למערכה הבאה, בתקווה שלא תהיה עוד אחת כזו.
זכותו של שלח להביע דעה שונה ולחשוב שאנחנו חברה מוכת שנאה ותאבת דם, אולם, מצופה שאדם המתהדר בתואר עיתונאי ופרשן והמחזיק בעמדות כוח תקשורתיות, יטרח ויבסס את עמדותיו וטענותיו הפרשניות בצורה סדורה ולא כמריחת דיו.
לדבר פחות ולעשות יותר
זריקת הבוץ של שלח על החברה הישראלית מובילה בהכרח למסקנה כי צה"ל, כמוציא לפועל, הוא צבא צמא-דם ומוכה שנאה. להבדיל מההבנה לזכותו הדמוקרטית של שלח לבטא את עמדתו האישית, נדרש וראוי כי שלח ימצא את ההזדמנות להתנצל בפני לוחמי החי"ר, השיריון, ההנדסה, הטייסות ושאר הלוחמים בסדיר ובמילואים, מאחר ומהיכרותי את אוכלוסיה זו הנני לומר בפה מלא כי מדובר באוכלוסיה הערכית ביותר בחברה הישראלית, בשלד עליו בנויה החברה הישראלית, באותו חלק עיקרי בחברה שחונך על-ידי הורים ערכיים לאהבת הארץ ולתרומה לחברה.
מדינת ישראל חזרה להיות מדינה שפויה, באשר לאחר 8 שנים של מלחמת התשה כנגד אזרחיה, פעלה בעוצמה לשינוי המצב. ההכנות ודרך ניהול המבצע עד כה באופן יעיל ומקצועי, יש בהן כדי לעורר את המחשבה שבעמנו קיים הפוטנציאל להתמקד, להתמקצע ולבצע משימות לאומיות, חברתיות וכלכליות, ושאינן רק בתחום הצבאי. לצורך כך נדרשת הנהגה שדורשת קודם כל מעצמה מסירות, אחריות, יוזמה, דוגמא אישית, חזון ותכליתיות. דומה כי מבצע זה, על-רקע מלחמת לבנון השנייה, מחייב את המערכות כולן לדבר פחות ולעשות יותר, להבין כי השטיקים התקשורתיים והשרלטנות הברברנית אינם הדרך להנהיג עם. זוהי שעת כושר לרתום את רוח העם לדרך חדשה.
