"חתולים קפצו מארון הקודש"

מגששים בחושך, לאורה הקלוש והמרצד של תאורת חרום יגעה, נבהלו מתנדבי זק"א מהחתולים שקפצו מארון הקודש של בית הכנסת המחולל. הם הגיעו לשם, לכתובת ברחוב ברדיצ'בסקי 3 בתל אביב. בית הכנסת הנטוש המתין להם פרוץ, ורק הכתובת "בית יוסף" בחזית המבנה איששה שאכן מדובר בבית תפילה.

עובד חברת השליחויות "רץ כצבי" מבני-ברק, שבא לתור אחרי מען מבוקש, נקלע אל המקום ונחרד. מאות ספרי קודש קרועים, מרופטים ומלאי אבק היו זרוקים על רצפת בית הכנסת. האלמונים שביצעו את המעשה כבר לא היו שם כדי להסביר מדוע עשו את שעשו, וגם לו היו ספק אם היה סיפק בידם לתרץ את שעוללו עד כדי רמיסתם של ספרי הקודש במנעלים הדורסניים וחסרי הלב שלרגליהם.

טלפון בהול מהעובד הנסער הגיע למערכת "קו עיתונות דתית", כנראה הכתובת האולטימטיבית אליה חישב העובד לפנות כדי ששליחותו תבוצע. ואכן הבחירה לא איכזבה. מן העבר השני של שפופרת הטלפון היה עוזי ברק, צלם העיתון, המורגל בתיעוד ארועים, חלקם קשים. כמוכה ברק אץ-רץ לצלם והזדעזע ממראה עיניו. הוא מיהר לפנות ללשכת רבה של תל אביב ישראל מאיר לאו, שהפעיל קשריו והביא למקום עד מהרה מתנדבים מזק"א.

גניזה כהלכה

הגעתם למקום בחשכת הליל של אברכים עוטי שחורים טרדה את מנוחתם של החתולים שחשבו כי לנצח יוכלו לרפד את מקום משכבם בספרים שהיו בארון הפרוץ. בחרדת קודש נאספו הספרים לתוך שקיות ניילון גדולות, והועמסו בניידת שבימים כתיקונם משמשת להעברת גופות אחר כבוד לגניזתם בקבורה כמצוות ההלכה.

בירור מהיר כיצד עלה כדבר הזה בטבורה של עיר, העלה רק כמה עשרות שנים קודם התגוררו בשכונה יראים. אנשי מידות חרדים פינו את מקומם על קהילותיהם ואדמו"ריהם לריכוזים שבהם תהיה חשיפתם לפריצות העיר הגדולה מועטת. כך היה גם "בית יוסף", ששימש את קהילות וארקי ואמשינוב.

רבים מהם עזבו את העיר בחלוף השנים, חלקם לדור בערים אחרות, ואחרים לדור בעולם שכולו טוב. בלית מי שיטפל במיטלטלין, נשארו עזובות ה"מזכרות" מקהילות עבר. בתי מדרש ובתי כנסיות חיים ותוססים הפכו לעזובה. וכשהבור ריק ומים אין בו, מגיע גם מגיע תורם של נחשים ועקרבים להיכנס. דרי רחוב שגורלם לא שפר עליהם מצאו משכנם בבית הכנסת, שגם גורלו הוא התאכזר.

יש בתל אביב בתי כנסת שלא זכו למניינים, ואפילו לא בשבתות. רק מעטים הצליחו להחיות את העיר, ובעזרת כוחות צעירים לחדש מניינים. רוב בתי הכנסת ננעלו על סורג ובריח ממתינים עד היום כי מישהו יגאל אותם מן השיממון. אחר שמדובר ברכוש פרטי או בבעלות עמותות, נמנעים גורמי הרשות לפקוח עיניהם על מקומות אלו שאין בהם שמץ מהגדרת הציבוריות או העירוניות עליה הם נדרשים לפקח.