הסיכום שלי

מבצע עופרת יצוקה חשף בפנינו צבא עם יכולות מדהימות ומיומנות מרשימה ביותר של כל רכיביו. צבא מקצועי, מתואם, ממוקד ויעיל. צבא מסודר שעובד לאט ולפי הספר. אבל גם צבא טכני מאד, שאינו עט על ההזדמנויות, חסר תעוזה וברק. אכן, התוצאות היו בעיקרן כמותיות וטכניות ולא ממוקדות וערכיות. הרבה הרוגים, הרס והרתעה אבל כמעט ולא נפגעו הדרג הצבאי הבכיר של החמאס וראשי מנגנוניו. רק שלושה כאלו שראויים לתשומת לב מיוחדת: ניזאר ריאן, מח"ט ומנהיג רוחני, סעיד סיאם שר הפנים והמקבילה לשר הביטחון בהירארכיה החמאסית וצלאח אבו שראח, ראש השב"כ החמאסי. אכן נהרגו כ-500 פעילי טרור זוטרים אך אין בכך כדי להאט או לפגוע בקצב השיקום של החמאס. שרשרת הפיקוד המבצעית בחמאס בהחלט שרדה את המבצע. רק כ-30 שבויים התגלו כפעילי חמאס זוטרים ולא הושג המנוף לשחרורו של גלעד שליט. גם המודיעין שנאסף תוך כדי המבצע רחוק באיכותו וכמותו מהמודיעין שהושג במבצע חומת מגן.

למרות שהיו כאלו שהופתעו ממה שכונה "בריחת החמאס", צריך לזכור שהכלל הראשון של הגרילה הוא "הכה באויב כשהוא חלש – ברח כשהוא חזק". לא היה כאן ניצחון על החמאס כי שום תוצאה אחרת לא הייתה אפשרית ביחסי הכוחות בין צה"ל לחמאס הנוקט טקטיקה של גרילה – היה הישג שהתבטא בכמות האבדות הקטנה. הושגה הרתעה מפני החמאס בעזה אבל רק ימים יגידו אם משך ההרתעה הצדיק את משך המבצע.

במישור המדיני הושגו שני הישגים חשובים. מדינות ערב התפצלו לשני מחנות: המחנה הפרו אירני והמחנה הסוני המתון. התהליך החל עוד לפני מלחמת לבנון השנייה והוא מואץ מעצם ההתחמשות הגרעינית האירנית , אבל הומחש במלוא עוצמתו בועידות קאטר וכווית של סיום מבצע עופרת יצוקה. ישראל חדלה להיות נקודת הייחוס של העולם הערבי אלא אירן, ויש בכך צעד עצום להשלמה עם קיומה של ישראל כמדינה לגיטימית במזרח התיכון. המזה"ת התגלה ביתר שאת כמפולג בין המחנה השיעי האירני למחנה הערבי סוני. ישראל, בצורה הדרגתית, הופכת לבת ברית וחלק מהמחנה הערבי סוני. קשה להמעיט בערכו של התהליך.

ההתפתחות השנייה החשובה היא הזדהותם של מנהיגי אירופה עם קווי המתאר של המלחמה בחמאס – קרי ניתוק עזה מעטיניה של אירן. בהתייצבותם כאן קיבלו מנהיגי אירופה את העמדה שהמלחמה בחמאס אינה בין עשוק נכבש לכובש יהיר, כפי שאירופה תפסה עד כה את הסכסוך, אלא שהמלחמה היא חלק ממאבק רחב הרבה יותר נגד אירן, שהיא ולא ישראל היא המקור לאי היציבות, לסכסוכים ולמאבקים במזה"ת. מכאן לא צריך לפתח ציפיות מוגזמות לגבי היכולת האמיתית של אירופה לסייע בחסימת נתיב הנשק האירני לעזה.

למרות ההישגים המדיניים, ישראל ניזוקה מהתקררות יחסיה עם טורקיה שהקצינה וחיזקה מאד את יחסיה עם ציר הרשע. ישראל איבדה מתווך הוגן שאפשר היה להשתמש בו כערוץ קשר עם סוריה ואירן, ויתכן אפילו שאיבדה אופציה צבאית לפעול נגד הגרעין האירני דרך טורקיה.

ממשלת ישראל יצאה למלחמה ערוכה ומאורגנת, אבל הניהול המדיני השוטף היה הססני. היא נשענה על הנחה ש"יש זמן" ובכך חזרה ישראל על אחת הטעויות התפישתיות המרכזיות של מלחמת לבנון השנייה. לישראל לעולם אין זמן בלתי מוגבל. מועד השבעתו של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב היה מבחינת מגדיר הזמן כבר מיומו הראשון של מבצע עופרת יצוקה. אבל גם ללא ההשבעה - מראות ההרס ודעת הקהל העולמית סופם שיסגרו עלינו מכל עבר וממשלות ערב והמערב סופם שיתכופפו, בדרך כזו או אחרת, בפני אותה דעה משוחדת ועוינת אבל מתגברת נגדנו. הטענה, הנכונה לכשעצמה, שכולם במצבים דומים גרועים מאיתנו בהרבה, נכונה אבל כמעט לא רלוונטית. לישראל עוד נכון תהליך ארוך של מאבק בדעת הקהל בעולם ובזירות המשפט העולמיות על המלחמה ובהקשר הזה, המילה האחרונה טרם נאמרה.

הגדרת המטרה של הממשלה – שינוי המצב הביטחוני לטובה - היא נבובה וכמעט חסרת מהות, וגם כאן יש חזרה על משגי לבנון. למעשה, רוב מטרות ההפצצה כבר הושגו אחרי שלושה ימים, עוד 4 ימים בוזבזו בהחלטה על המהלך הקרקעי. המהלך הקרקעי הגיע לקווי העצירה כבר אחרי 24 שעות והיתר היה גרירת זמן.

הלקח העיקרי של מבצע עופרת יצוקה הוא שלישראל חסרה תורת לחימה להתמודד עם איום הרקטות הסוגר עלינו בהתמדה. תורה הבנויה על מהירות והפתעה, פגיעה ממוקדת תוך שימוש פחות באש, פעולה שחתימתה בשטח מזערית וחתימה תקשורתית נמוכה. למרות שהושגה הרתעה, ישראל והחמאס יודעים שישראל לא יכולה לצאת לעוד מבצע כזה בזמן הקרוב. לכן אפשר לסכם את מבצע עופרת יצוקה כניצחון בנקודות ותו לא.