|
|
דני דיין [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
אל: מר דני דיין, יושב-ראש מועצת יו"ש.
דני יקר, שלום.
ראשית, ברצוני להוקיר את ההדר והכבוד האנושיים, מחוות הג'נטלמניות וסגנון האצילות, שאפיינו את הליכותיך בכל מהלכיך, נוכח ניסיון הרכבת ה"בית-היהודי" המאוחד. אתה ההוכחה לכך, כי אין צורך להצטייד ביח"צן מתוקשר, או, לחלופין, להישען על מומחה תקשורת.
עשית זאת בפשטות, בהגינות ובישרות, כפי שרק איש ערכי טהור מוצא לנכון לעשות למחנהו ולדגלו. בשבועות האחרונים היית אישית קרוב יותר מתמיד לחוף מבטחים לכאורה, קרייריסטי והיררכי-ציבורי; ואתה בשלך - מנגד ראית, ובחרת, שאליו לא תבוא...
קח זאת, דני, ככרטיס הביקור שלך, והצג אותו בכל מקום, שבו ידרשו ממך, בהטפה צדקנית, להוכיח ידיים נקיות.
לא זהו נושא מכתבי, אף שכמבוא לו הוא משמעותי.
אני נסער, דני! שבוע לפני הבחירות הכלליות, ומנגנוני המועצה שלך שובתים ממלאכה.
הקמפיין המסעיר ביותר לקידום המחנה היהודי-אמוני-לאומי נערך (חינם, מבחינתנו) בשבועות החולפים; נוכח הסעת שערי עזה במהלך צבאי. לא היינו צריכים לעשות מעבר לכך. רק להשתמש במראות ובקולות... רק לקשר בין דוברים בעבר, נושאי "חזון צמחונות ושלום", ובינם לבין עצמם, לכשהם מוקפים לפתע בכוכבי צבא, נושאים משקפות - המקרבות אותם, יותר משהונו את עצמם ואת האחרים - אל היישות הדרומית של החיזבאללה, חורקים שיניים וממריצים אלי קרב.
בעוד התותחים הסלקטיביים שלנו בפאתי בית-חנון רעמו לסירוגין, בהנחיית נשות הפרקליטות והמשפט, הרי שעם ישראל ראה את הקולות. הלקח נלמד: כל התקפלות ובריחה מביאות בעקביהן עימות חריף בתוככי ערים.
כך הבריחה מלבנון הוועידה שבר לאומי בערי מטרופולין: חיפה, קריות, טבריה, צפת וכרמיאל, כשם שההלם הציבורי בא לידי ביטוי קטסטרופלי לא פחות - פרי הבאושים של הבריחה בדרום - בחוצות אשקלון, בגגות המגדלים שבאשדוד, בווילות בגדרה ובמרחבי באר-שבע.
דני, האם אנו מוותרים על הזדמנות פז שכזאת שבוע לפני הבחירות? סיבה ומסובב, עילה ועלול, מעשה וגמול, מחשבה ותמורה, חטא ועונש - הבאים זה לצד זה בחפיפה, במקביל, כמספרים עוקבים, בהתאמה, בשיטתיות... היסטוריה קרובה כדי נגיעה, שתולדותיה הכמו-מתמטיות באות בהקשר ובלוגיקה שקופים וברורים...
מדוע אנו מחמיצים את השעה, דני? איך זה שבאספקלריית הסוקרים קדימה עדיין חוצה את קו העשרים מנדטים ומפלגת העבודה מתרוממת מהצג החד-ספרתי? מה נאמר אחרי שהתחזיות הללו, חלילה, יתממשו מול עינינו, וניאלץ להרים דגל-לבן, מוחלט או יחסי, לפרק זמן של ארבע שנים נוספות, שאחריתן מי יישורן?
יש לנו נוער. יש לנו ארגון. יש לנו תפיסה. יש לנו חזון. יש לנו מוטיבציה. ועם זאת - יש לנו הרבה - יותר מדי - מה להפסיד.
האם כבר אמרנו, קראנו, זעקנו... באוזני יושבי כל בית בגוש דן, נוכח כל אחוזה בשרון, כי שדרות, כפר עזה ואשקלון, ייתפסו כגן-עדן אל מול מחזות הזוועה והדמים במטח טילים בודד מהרי יהודה, חברון וירושלים?
דני, האם נוכל לומר בעוד שבוע, כי ידינו לא תהיינה אחראיות, ולו בעקיפין, לשפך הדם העתידי הזה?
