במאמר שכותרתו "היילכו שניים יחדיו", המתפרסם בעיתון "גלובס", ממשיך הכותב מתי גולן, משפטן בהשכלתו ועיתונאי, בדרכו להכות בשבט המקלדת שלו אישים שונים.
באותו מאמר, ובמאמר נוסף, הוא מנסה להציג במערומיהם הערכיים אנשים כמו אביגדור ליברמן, עפר נמרודי ואהוד אולמרט. איש מהם לא יזכה בסנגוריה ממני, אך למקרא מאמריו אלה של גולן, ובהיזכרי ברבים אחרים שהוא פרסם במרוצת השנים, אני נזכר באמרתו של המלך ינאי לאשתו שלומציון, על אודות הצבועים. ככל שזו אמרה נדושה, היא נכונה וצודקת.
לא-מכבר האזנתי לתוכנית רדיו, שבה רואיין מתי גולן, שסיפר על פרשה מדהימה. תחילה אתאר את הרקע העובדתי.
בבחירות בשנת 1984 התהווה מעין תיקו בין שני המחנות - מחנה הימין בראשות יצחק שמיר ומחנה השמאל בראשות שמעון פרס - וכל מחנה התקשה בהשגת תמיכה מספקת לממשלה בראשותו. הנשיא חיים הרצוג ז"ל התערב ולחץ, עד כי הביא להקמתה של ממשלת "אחדות לאומית", שהוסכם כי ראשיה יתחלפו ביניהם ב"רוטציה": שנתיים יכהן שמעון פרס כראש הממשלה, ולאחר שנתיים הוא יתפטר ובמקומו יוכתר יצחק שמיר.
רבים במחנה הימין חששו מאוד מהצבת פרס כראשון בתור הרוטציה, מאחר שבלשון המעטה אפשר לומר שהאיש לא התפרסם בצדיקותו המופלגת. אף על-פי כן, הממשלה קמה בראשות פרס וכיהנה שנתיים תמימות. כעבור שנתיים התפטר פרס וקמה ממשלה חדשה, שבראשה, על-פי המוסכם מראש, הוצב יצחק שמיר.
על-פי אותו הסכם, כיהן יצחק רבין כשר הביטחון בשתי הממשלות, וגם יצחק מודעי נועד להיות שר האוצר בשתיהן, אך הוא פוטר (בצדק, לדעתי) על-ידי פרס, לאחר שכינהו "ראש ממשלה מעופף" בשל יציאותיו לחו"ל.
ראוי לציין כי בניגוד לאיבה העמוקה ולחשדנות העצומה ששררו בין רבין לפרס - ככל הנראה לא פגו האיבה והחשדנות עד מות רבין, למרות ניסיונותיו של פרס לשכנע כי שניהם התפייסו - שררו בין שמיר ובין רבין, למרות השתייכותם למחנות פוליטיים יריבים, יחסי אמון מוחלטים, ושניהם בטחו זה בזה והאמינו איש כי רעהו לא יבגוד בו.
בתקופת כהונתו של שמיר כראש "ממשלת הרוטציה" הפגין שר החוץ פרס את כישוריו המפוקפקים, בערכו שיחות חשאיות עם המלך חוסיין בלונדון ובהשיגו את "הסכם לונדון", מאחורי גבו וללא ידיעתו ואישורו של ראש הממשלה שמיר, אשר זעם על מעשהו של פרס וסירב לאשר את ההסכם.
בראיון הרדיו לא סיפר מתי גולן את כל הדברים הללו, אלא רק הזכיר את הסכם הרוטציה, לרגל הפרחת ביטוי זה מחדש במגעים הקואליציוניים של נתניהו, ואזי סיפר על חלקו האישי.
לדבריו, ערב התפטרותו של פרס מכהונתו על-פי הסכם הרוטציה, בא אליו מתי גולן וניסה כמיטב יכולתו לשכנעו שלא לקיים את ההסכם. הוא אמר לפרס עד כמה הוא ראש-ממשלה מוצלח, שהמדינה זקוקה לו, עד כמה מסוכן מינויו של שמיר תחתיו ודברים אחרים באותו נוסח, שאפשר להניח כי פרס לא בחל בשמיעתם. ואולם, פרס הבין כנראה כי כל ניסיון שלא לקיים את ההסכם יקנה לו סופית תדמית של נוכל ורמאי בדעת הציבור, שבנפשו הוטמע הכינוי "חתרן בלתי נלאה" שכינהו רבין, בספרו "ילקוט שירות". כאמור, פרס קיים את ההסכם ובתבונתו לא שעה לעצתו של מתי גולן.
שערו בנפשכם לאיזו תהום ירד מי ששם עצמו כיום מטיף-מוסר בשער, המוקיע כדבר שבשגרה אישים שונים בשל אי-מוסריותם. הוא לא ארגן הפגנות סוערות נגד הסכם הרוטציה, לפני חתימתו ולפני מינוי פרס, ולא נודע על פעולה אחרת שפעל בטרם נחתם ההסכם ובטרם ניתן לפרס לכהן על-פיו כראש הממשלה. במהלך השנתיים של כהונת פרס לא השתנה מאומה באישיותו או בהשקפתו המדינית של יצחק שמיר, ואף לא התהווה מצב-חירום לאומי פתאומי, שהיה אפשר להציגו כצידוק להפרת ההסכם. הייתה זו סתם עצה להפיר הסכם פומבי, לסרב לקיים התחייבות ציבורית חשובה ונכבדה מאין כמוה, ולהוליך שולל לא רק את הנשיא, שבתיווכו נערך ההסכם, אלא את העם כולו או לכל הפחות את מחציתו הימנית, שהמתינה בסבלנות שנתיים תמימות לקיום ההסכם. ראוי לציין גם כי גולן לא עשה את מעשהו בפומבי, אלא פעל בחשאי ודיבר באוזני פרס בלבד.
דומה כי אין צורך להוסיף. את התארים למעשהו של מתי גולן ואת הקשר בין אותו מעשה - שעליו העיד ברדיו במו פיו, כמי שלא רק אינו בוש בו אלא אף גאוותו עליו - ובין הטפות המוסר ומאמרי הביקורת הציבורית שלו כיום, יקבע כל קורא בעצמו.
