לפרשת השבוע: העגל והפרה

השנה, כמו שקורה ברוב השנים, נפגשות פרשת השבוע "כי תשא" עם פרשת "פרה" שלקראת פסח. כאשר באים חז"ל להסביר את מצות פרה אדומה, הם אומרים: "תבוא האם ותנקה טינוף בנה". כלומר: מצוה זו באה לכפר על חטא העגל. וכך יש לנו קשר ישיר בין המעשה המרכזי שבפרשת השבוע לבין המצוה הנקראת למפטיר.

אך מה הקשר בין השניים? ודאי שיש לחפשו ברובד עמוק בהרבה מאשר הצד הביולוגי של הפרה והעגל. וגם ודאי שיש קשר כזה, שהרי התורה הייתה יכולה לצוות על כבשה שחורה או על עז לבנה, ולאו דווקא על פרה אדומה כמכשיר להיטהרות מטומאת המת; ואם בחרה בפרה - כנראה שיש קשר עמוק.

את התשובה יש לחפש באחת השאלות הקשות ביותר בתורה כולה: כיצד התחולל חטא העגל? ובמילותיה של פרופ' נחמה ליבוביץ: "דור יוצאי מצרים שראו ניסים גלויים - מכות מצרים, קריעת ים סוף - ועמדו רגליהם על הר סיני, שמעו קול אלוקים מדבר עימהם מתוך האש - היאך הלכו ועשו להם עגל?"

ליבוביץ מביאה באריכות את הסברו המפורסם של ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, ולפיו העגל לא היה תחליף לאלוקות ולא היה עבודה זרה, אלא תחליף למנהיגותו של משה וסמל מוחשי באמצעותו חשבו בני ישראל לעבוד את ה'. שהרי אם מסתכלים מבחוץ, אין הבדל גדול בין עגל הזהב לבין הכרובים עשויי הזהב שעיטרו את ארון הברית. אלא שחטאם היה בכך שפעלו על דעת עצמם, "ואין אדם רשאי לקבוע לו דרכי עבודת ה' כטוב בעיניו, כרצונו, כטעמו" - דבריה של ליבוביץ.

פירוש זה הוא המקובל ביותר לחטא העגל, הוא בהחלט שובה לב ומתקבל על הדעת ורבים חזרו עליו. ועדיין יש מקום לנסות ולחדור עוד יותר לעומק, ומכאן נבין את הקשר בין חטא העגל לבין מצות פרה אדומה. עדיין יש מקום לשאול: הכיצד הסתתרה בינתם עד כדי כך? הכיצד לא בא השכל הפשוט ובלם את ידיהם המורידות את התכשיטים ומביאות אותם לאהרון?

נעצור לרגע ונעבור למעשה שהיה. כאשר נפטר ר' שמואל מוהליבר, רבה הדגול של ביאליסטוק במאה ה-19, הגיש את מועמדותו לתפקיד ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, מגדולי הדור, בעל "אור שמח" על הרמב"ם ו"משך חכמה" על התורה, שהיה יליד ביאליסטוק. אלא שעסקני העיר העדיפו רב פחות בולט, שמן הסתם יישמע להם יותר.

אמר ר' מאיר שמחה: עכשיו קיבלתי תשובה לקושייה שהטרידה אותי זמן רב. אם אכן חשבו בני ישראל שמשה מת וחיפשו מנהיג אחר, מדוע לא פנו לאהרון? מדוע ביקשו מאהרון שיעשה להם עגל ולא ביקשו ממנו שיהיה המנהיג בעצמו? אלא מסתבר, שיש המעדיפים עגל מבחוץ על פני כהן מבפנים.

ועוד מעשה אחד, קדום בהרבה. הגמרא מספרת על מידת כיבוד האב של דמה בן נתינה, גוי מאשקלון, אשר ויתר על ממון רב שהציעו לו חכמי ישראל תמורת אבן לחושן הכהן הגדול, רק משום שאביו ישן והמפתח לכספת היה מתחת לראשו. מה היה שכרו? שנה לאחר מכן נולדה בעדרו פרה אדומה וישראל קנו אותה ממנו בממון רב.

שאל אחד הגדולים: מדוע דווקא זה היה שכרו? מדוע שלא יקבל דמה בן נתינה את הכסף בדרכים אחרות? והשיב: כאשר ראו בשמים את מידתו של אותו גוי בקיום מצות כיבוד אב, התעורר קיטרוג על ישראל שאינם מגיעים לדרגתו. אמר הקדוש ברוך הוא: בואו ואראה לכם שישראל גדולים יותר. דמה ויתר על הון רב כדי לקיים מצוה שהשכל מחייב אותה; ישראל ישלמו עוד יותר כדי לקיים מצוה שההיגיון כלל אינו תופס.

שילוב שני המעשים יוביל אותנו לתשובה. בחטא העגל הפעילו בני ישראל את ההיגיון הפרטי שלהם. היה זה היגיון עקום, שהרי באמת יכלו לבחור את אהרון למנהיגם, והוא הוביל אותם לאותו חטא. לעומת זאת, במצות פרה אדומה ההיגיון האנושי נדחק לחלוטין הצידה: מהי טומאה ומהי טהרה? מה הקשר בין אפר של פרה לבין הטהרה? והכיצד אפר זה מטהר - אך כל המתעסק בעשייתו וכל הנוגע בו נטמא בעצמו?

מצות פרה אדומה היא הבולטת ביותר במצוות התורה בכך שאין השכל האנושי יכול לרדת לעומקה. "אמרתי אחכָּמָה והיא רחוקה ממני" - אמר שלמה המלך, לאחר שנתן טעמים לכל המצוות שבתורה אבל נתקע עם פרה אדומה. וכאשר ישראל מקיימים אותה, הם מוכיחים שחזרו בתשובה על חטא העגל.

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה, שהתשובה המעולה ביותר - לאחר החרטה, הווידוי והקבלה לעתיד - היא להגיע לאותו מצב ולהימנע מן החטא בשל התשובה. בחטא העגל ניצבו בני ישראל בפני מצב שאיש לא הכין אותם לקראתו. הם הרי היו עבדים במשך 210 שנים, ורק לפני שלושה חודשים יצאו לחופשי. המנהיג היחיד שהכירו היה משה, והנה - נעלמו עקבותיו. מה עושים? התשובה שלהם היתה: לחזור למה שראו במצרים - "עגלה יפהפיה מצרים" בלשון הנביא - וליצור פסל בדמות עגל.

כאשר מצטווים בני ישראל על דיני טומאה וטהרה, ששיאם בדיני פרה אדומה, הם שוב ניצבים בפני מצב שמעולם לא הכירו. שוב יש פיתוי לפנות להיגיון הפרטי או לניסיון הציבורי. אך לא - הם מקיימים את המצוה, שהשכל האנושי כלל אינו יכול לקלוט, בלי הרהור ובלי ערעור ובלי פקפוק. כך מנקה האם את הטינוף שהותיר אחריו בנה.