חידה ספרותית: של מי התיאור הזה?

"דמותו מצטיירת באמצעות מערך של ניגודים. הוא בעת ובעונה אחת בוהמיין, אליטיסט ושוכן ביבים מפוקפק, סטיריקן נוצץ ושטחי ופילוסוף כבד ראש; אב לשני ילדים, מאמין וניהיליסט, אסתטיקן קנאי ואדם חסר חוש מידה, מי שהעולם פרוס על כף ידו ומי שהיה חבוש בצינוק, בז למוסר ובעל חוש צדק מפותח, מופע מהלך של גנדרנות ושנינות ונושא תהומות של ייאוש ושל חרדה. הפרדוקסיות של דמותו היא שהפכה אותו לאייקון של אלמנטים רבים ושונים זה מזה של שנינות וחריפות, אך גם של נהנתנות, של הפליה ורדיפה ושל מוסר חברתי וביקורת תרבותית.

"'ראוי לו לאדם להיות מעט לא מתקבל על הדעת' כתב, ודמותו הססגונית, עתירת הרבדים, ביקשה לעצמה את התנועה חסרת המנוח בין זהויות, בין מעמדות ואפילו בין מגדרים. זו הייתה תנועה שכוונה למטרה יחידה: להפוך למוכר, למקובל ולנערץ; ובמילים אחרות, לידוען. במהלך חייו, המחזות, השירים, הסיפורים והמעשיות שכתב היו רק אמצעי - יעיל למדי - כדי לחדור אל הקסטה הנוקשה של האצולה ושם, אולי בשם שונותו, הוא הפך לשם דבר, אורח של קבע בטרקלינים הנחשקים ביותר במדורי הרכילות, נערץ על-ידי רבים ושנוא באותה מידה. חייו היו הופעה מתמשכת, קומפולסיבית לחלוטין, על במה: הוא הופיע, תמיד במלא הדרו, חושיו מחודדים ולבושו מותקן בקפידה מול נשות החברה הגבוהה, מול מעריציו ומשפחתו, וגם מול הנערים שהיו מאהביו לשעה. הוא ידע את סודותיהם הכמוסים ביותר של בני החברה הגבוהה; הוא ידע שתשוקות אסורות מקננות בנפשו של כל אדם, ולו גם המוסרני והצדקני ביותר מלשפוט אותם.

"הוא היה מלא חמלה, החטא הוא דבר מכובד ואף פיוטי להפליא. אולם הבושה אינה כזו והצביעות, בת לוויתה הנאמנה, מסוכנת ממנה שבעתיים. הוא תיעב את המוסר הבורגני והקרתני של תקופתו, אפשר לחמול רק על מי שמותר לחמול עליו; הוא זיהה את צדדיו האפלים של אדם שבו פגש, והתעניין בהם באופן עמוק, משום לגבי דידו אלה היוו את תמציתה של הרוח האנושית. הוא ידע סוד כמוס על יופיו של האנושי, שאינו מתגלה דווקא במחוות מדודות, יאות וסבירות. הוא זיהה את החרדה שמקננת מאחורי השמלות הצחורות ואת חוסר הביטחון שמסתירות המחוות הסמכותיות ביותר. הוא זיהה את חוסר הביטחון שמסתירות המחוות הסמכותיות ביותר, את חוסר המנוחה של האנשים האמידים והמקובלים ביותר ואת יצריהם שאינם באים על סיפוקם".

לא, אין המדובר במנחם בן, אם כי מי שצופה בתוכנית הריאלטי "האח הגדול" עשוי לחשוב בטעות לרגע שמדובר כאן בדמות השנויה במחלוקת הזו. אבל התיאור הזה הוא של הסופר אוסקר ויילד (1854 - 1900), מתוך מאמר של עמרי הרצוג (החוג לספרות, אוני' העברית) "קסמו של הסוד" על סיפוריו הקצרים של אוסקר ויילד. המאמר מופיע באחרית הדבר של ספר סיפורים פרי עטו של אוסקר ויילד שיצא בהוצאת "כרמל", "חטאו של לורד ארתור סביל וסיפורים אחרים" (כרמל, מחיר 69 שקלים, תרגום סיגל אדלר). ועל כך כותב עמרי הרצוג: "בסיפוריו הקצרים ניתנה לעמדה זו חירות יצירתית; ועל החירות השערורייתית הזאת כיסה בשכלול נרטיבי. הספר כולל את כל סיפוריו של ויילד, שהם ממיטב הסיפור הקצר בספרות העולם".

כמו-כן יצא בהוצאת כרמל הספר "הנסיך המאושר ומעשיות אחרות" (מחיר 84 שקלים) בו הוא הלביש את המעשיות שלו בלבוש תמים של אגדות ילדים. אבל מתחת לכסות התמימה לכאורה, מבצבצת, בלשונו החדה כתער, ביקורת חברתית ואנושית נוקבת.
נסיכים ונסיכות, אנשי דת ופשוטי עם ואפילו בעלי חיים מטעימים את הקורא בכל היפה והמכוער באנושי, בכל המפעים והמרגש, בכל המשעשע והמכאיב ולעיתים אף המקומם. אהבה לעומת שברון לב, יוהרה לעומת ענווה, דעות קדומות ואטימות לב, אכזריות ואנוכיות לעומת חמלה ורחמים וחברות אמת. את כל אלה מביא ויילד בעטו המושחז, נועץ בלב הקורא ומעורר בו, לפעמים בבת אחת, את כל קשת הרגשות האנושיים, מצחוק ועד דמע.