תורת הנימוס

על היותה של התורה רב-גונית וחובקת כל כבר עמדנו יותר מפעם אחת. דיברנו על כך שהיהדות, ברצונה לשפר את נפשו של האדם, מדריכה אותו בכל תחומי חייו: האישיים, המסחריים, הציבוריים וכמובן הדתיים. היא אינה מסתפקת במצוות שבין אדם למקום, אלא מקדישה מקום נרחב גם למצוות שבין אדם לחברו. זהו אחד ההבדלים הבולטים ביותר בין היהדות לבין הדתות האחרות.

והנה מסתבר, שהתורה עוסקת גם בתחום שהוא רחוק עוד יותר מתפיסתנו לגבי דת וחוק: הנימוס. כן, אותן מוסכמות חברתיות המיועדות להפוך את חיינו לנעימים יותר ומסודרים יותר - גם בהן יש לתורה עניין.

דוגמא לכך נמצאת במילה הפותחת את פרשת השבוע ואת החומש השלישי, מילה שנתנה הן לחומש והן לפרשה את שמותיהם: "ויקרא". בסוף חומש שמות תוארה ירידת השכינה על המשכן עם חנוכתו בא' בניסן, כך ש"לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכַן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן".

תחילת פרשתנו היא המשך ישיר לאותו אירוע: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאוהל מועד". הפשט הוא, שמאחר שמשה נמנע מכניסה אל המשכן בשל השראת השכינה בו, היה ה' צריך לקרוא לו כדי שיוכל להיכנס בכל זאת. אך הפרט הטכני הזה לא חשוב עד כדי כך שהתורה תחקוק אותו לדורות. מה זה משנה לנו אם משה נכנס או לא נכנס למשכן? העיקר הוא ההמשך - הציוויים שניתנו לו. לכן, ראו בכך חז"ל רמז להתנהגות הראויה. וכך הם אומרים: "למה הקדים קריאה לדיבור? לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחברו אלא אם כן קורהו" (מסכת יומא, דף ד', עמוד ב').

כלומר: כאשר אדם רוצה לפנות לחברו - בל יפתיע אותו ויפתח מיד בדיבור. זה לא מכובד וכמו שכולנו מכירים מחיי היום-יום, זה גם עלול להיות מבהיל. ואם הקדוש ברוך הוא נוהג כך במשה רבנו - קל וחומר אנחנו זה בזה.

ר' ברוך הלוי אפשטיין, בפירושו "תורה תמימה", מרחיב. "טעם הדבר" - הוא מסביר - "כדי שיכין עצמו השומע לשמוע". דהיינו: גם מבחינת הפונה, כדאי שתבוא קריאה מוקדמת, כדי שהשומע יקדיש תשומת לב לדברים העומדים להיאמר.

ר' ברוך מזכיר מקומות נוספים בהם קבעו חז"ל כלל דומה. הם אמרו שהקדוש ברוך הוא שונא את הנכנס לבית חברו פתאום - בלי לדפוק בדלת, בלי לצלצל בפעמון ובלי לבקש רשות. זהו ביטוי חריף ונדיר, והוא מלמד על החשיבות שראו חכמינו בשמירה על נימוס אלמנטרי. וכבר בעת בריאת העולם לימד ה' שיעור זה: כאשר בא לנזוף באדם ובחוה ולהענישם על אוכלם מעץ הדעת, לא התגלה ה' לאדם פתאום אלא עמד בפתח גן עדן וקרא לאדם.

אז מה החידוש בפסוקנו? מסביר ר' ברוך: "דרוצה להביא רבותא יותר [=הוכחה חזקה יותר], דאפילו עם אדם שהוא מכיר ומקורב לו באהבה וחיבה יתרה - גם כן לא ידבר פתאום. ועל זה תיכונן הראיה ממשה, שעליו העיד הקדוש ברוך הוא 'בכל ביתי נאמן הוא ובמראה ולא בחידות אדבר ה' [=בגילוי שכינה ישיר ולא בסמלים], ואפילו הכי - הכינוֹ לדבר קודם שדיבר עימו".

העיסוק הזה בעניינים של התנהגות ודרך ארץ, הפך לחלק מן ההלכה. הרמב"ם הקדיש קובץ שלם של הלכות לנושא זה - הלכות דעות. על חשיבותן תעיד העובדה, שהן באות במקום השני ב"משנה תורה", מיד אחרי הלכות יסודי התורה. וראו במה עוסק שם הרמב"ם: קביעת הכלל הנודע של שביל הזהב בין הדרכים הקיצוניות, שמירת הבריאות, תזונה נכונה לפי עונות השנה, צניעות בלבוש, דרך הדיבור בציבור, ההליכה בפומבי, בגדיו של תלמיד חכם ועוד.

מדוע התורה נכנסת לפרטים כאלו? התשובה היא אותה אחת שהזכרנו בתחילת דברינו, ויש בה לקח מוסרי משמעותי. עד עכשיו חשבנו שאדם יכול לשפר את נפשו ולהעלות את רמתו, אם יקפיד על המוסר שב"ליבת" התורה - הבא לידי ביטוי במצוות ובאיסורים, בחיקוי סיפורי המופת ובהתרחקות מהדוגמאות לרוע. כעת אנו מבינים, שגם מה שמעבר לחוק היבש ומעבר ללקח המוסרי, הוא חלק בלתי נפרד מאותו "אימון" של הנפש.

אנו מכירים בני אדם שומרי חוק, אשר לא יזוזו כמלוא הנימה ממנו - אך יהיו גסים ובוטים כלפי זולתם. יכול אדם להקפיד על קוצו של יו"ד בעסקיו ובתשלום מיסיו, ועדיין להיות קולני בדיבורו ודוחה בהתנהגותו. האם הוא עבריין? מבחינת החוק והתפיסה החברתית - ודאי שלא. מבחינת התורה - אולי לא עבריין חמור, אבל בהחלט עבריין בדרך ארץ.

חז"ל לקחו את נושא הנימוס רחוק עוד יותר ואמרו: "דרך ארץ קדמה לתורה" (תנא דבי אליהו, פרק י'). אם האדם אינו יודע כיצד לנהוג בחבריו, הוא אינו יכול להיות תלמיד חכם. דווקא משום שהנימוס הוא חיצוני-משהו, הוא תנאי הכרחי ללימוד התורה. צריך להתחיל מן המעטפת של היחסים הבסיסיים בין אדם לחברו, על-מנת להיות ראוי להיכנס לעומק התורה והמוסר.

הדברים, כמו תמיד, אקטואליים תמיד. כאשר מי שמתיימרים להיות תלמידי חכמים, פוגעים ללא הכר בסובבים אותם; כאשר רבנים משלחים את לשונם במתנגדים להם; כאשר אדם מאריך בתפילתו ולאחר מכן יוצא ותולה "פשקווילים" שלוחי רסן - סימן הוא שמשהו פגום מאוד בתורתם, באמונתם ובקיום המצוות שלהם.