אחד הסמלים הבולטים ביותר של העם היהודי לדורותיו הוא ההימנעות מאכילת חזיר. רבים מאלו שיאכלו שפנים ויטבלו אותם בחמאה, אינם מוכנים אפילו לשמוע על אכילת חזיר. האיסור טבוע כה עמוק, עד שהאיסלאם - ששאל לא מעט מן היהדות ובשלביו המוקדמים ניסה לחזר אחרי מאמיניה - אוסר גם הוא על אכילת חזיר (ולכן, אגב, תראו מוסלמים אדוקים המזמינים במטוסים מזון כשר - כדי להיות בטוחים בכך).
אך החזיר הוא רק אחד מעשרות ואולי ממאות בעלי חיים שהתורה אוסרת על אכילתם. למעשה, רוב החיות נאסרו והותרו רק בודדות - אלו שיש להן פרסה שסועה ומעלות גרה, כפי שנקבע בפרשת השבוע, פרשת "שמיני". גם רוב הדגים נאסרו, למעט בעלי סנפיר וקשקשת. כנ"ל לגבי העופות, שרק בודדים מהם נאכלים. ומבין החיות - התורה קובעת רשימה סגורה של שבע בלבד, ומאחר שאיננו בטוחים בזיהויין, אפילו הן אינן נאכלות.
פרשנים לכל אורך הדורות התמודדו עם שאלת המאכלות האסורים. פרופ' נחמה ליבוביץ המנוחה ריכזה את הדעות העיקריות במאמר מקיף בספרה "עיונים חדשים בספר ויקרא", והנה מקצתן:
- ר' דוד הופמן ופרופ' יחזקאל קויפמן סבורים שהדבר נועד לשרש דעות פסולות של עובדי האלילים ולמנוע את כניסתן לעם ישראל.
- הרמב"ם טוען, שמדובר באיסור שעיקרו רפואי ושמטרתו לשמור על בריאות האדם. דעה זו הותקפה בידי מפרשים רבים אחרים.
- הרמב"ן, ר' יצחק אברבנאל ור' עובדיה ספורנו מסבירים שחיות אלו מזיקות לנפשו של האדם האוכל אותן.
חיי זהירות ופרישות דעה מעמיקה במיוחד היא זו של ר' יצחק עראמה, בפירושו "עקידת יצחק". וכך הוא אומר: "שיחיה האדם חיי הזהירות והפרישות וקבלת עול מלכות שמים בצמצם עצמו בהרבה דברים שנפשו מתאווה להם ושאר האומות מורגלים בהם, וזה משום מצוה או מניעה אלוהית".
באותו כיוון ובצורה מורחבת אומר השד"ל (ר' שמואל דוד לוצאטו): "ריבוי המצוות והחוקים הוא מועיל בכל מקום ובכל זמן לתיקון המידות וזה משני צדדים. האחד: כי המצוות האלוהיות שאדם שומר, הרי הן מזכירות אותו בכל שעה את האל אשר ציווה את המצוות ההן. וזכרון האל וזכרון השגחתו - כל זה מתג ורסן העוצר ומונע התאוות מהתגבר על האדם, וקובע בליבו יראת האלוהים לבלתי יחטא.
"והצד השני הוא, כי אין תחבולה לאדם להתגבר על יצרו ולמשול ברוחו, אלא בהרגילו את עצמו לפרוש מן ההנאות ולסבול הצער והדוחק... והנה ריבוי המצוות והחוקים מרגיל האדם למשול ברוחו ולסבול ולפרוש".
כבר אמרנו כמה פעמים, שהתורה היא ספר מוסר. מטרתה היא לשפר את נפשו של היהודי ההולך בדרכה, ואת זאת היא משיגה במספר דרכים: מצוות עשה ואיסורים, סיפורים ללימוד לקח חיובי, סיפורים ללימוד לקח שלילי. גם איסורי המאכלות נועדו להשיג את אותו יעד: הפיכת האדם לטוב יותר. כאשר האדם אינו אוכל מכל הבא לידו, הוא מכיר בכך שיש אלוקים בעולם. האדם מכיר במלכותו של הקדוש ברוך הוא בכך שהוא מקיים את מצוותיו, ובמקרה הזה - את החוקים הקובעים מה מותר ומה אסור לאכול.
למה דווקא באכילה הבה וננסה ללכת עוד שלב. הבנו שמטרת איסורי האכילה היא לקדש את האדם; אך מדוע דווקא באכילה? מדוע למשל שלא יצטווה האדם היכן לגור וממה לבנות את ביתו? מדוע אין התורה אוסרת מקצועות שלכאורה גם הם משפיעים לרעה על הנפש, כגון שוחט או צייד?
התשובה לשאלה זו נעוצה במערכת איסורים בולטת אחרת: איסורי האישות. התורה אוסרת קיום יחסי מין בזמן המחזור החודשי (וחכמים הוסיפו עוד כמה ימים אחריו) ואוסרת על קיום יחסים בין שורה ארוכה של קרובי משפחה. גם כאן, הנימוק הוא הצורך לשמור על קדושה. וגם כאן אפשר לשאול: מדוע דווקא בתחום הכל-כך אינטימי הזה?
אותה שאלה - ואותה תשובה. התורה דורשת מן האדם לקדש דווקא את הפעולות הפיזיולוגיות ביותר, את הפעולות בהן הוא דומה ביותר לבהמה. האכילה וההתרבות הן הפעולות הבסיסיות ביותר של כל בעל חיים, שהרי הן המבטיחות לא רק את הישרדותה של החיה הספציפית אלא גם את ההמשכיות של בני מינה.
מבחינה פיזיולוגית, אכילת האדם והתרבותו אינם שונים במאומה מאלו של בעלי החיים. אלו ואלו אוכלים, המזון מתפרק, הופך לאנרגיה, מגיע דרך מחזור הדם לחלקי הגוף השונים והשאריות יוצאות בדמות הפרשות. אלו ואלו מתייחמים, מזדווגים בין זכר לנקבה ומביאים לעולם את צאצאיהם.
באה התורה ומציבה גבולות. בעוד הבהמה אוכלת ללא הגבלה כל מה שמאפשר לה האינסטינקט שלה, האדם מחויב לברור את מאכלו. בעוד הבהמה מזדווגת בכל עת עם כל אחד מבני מינה, האדם מחויב לברור את הפרטנרים ואת העיתוי. שאם לא כן - במה מותַר האדם מן הבהמה?
זו הסיבה לכך שאיסורי אכילה ואישות קיימים, אם כי בצורה מצומצמת בהרבה, גם בשבע מצוות בני נח. מצוות אלו כוללות את איסור אבר מן החי (דהיינו: לתלוש אבר מבהמה חיה ולאוכלו) ואת האיסור לשכב עם אשת איש. התורה מכוונת את עיקר מאמציה לעם היהודי שקיבל אותה על עצמו, אך אינה מזניחה גם את יתר בני האדם שנבראו בצלם - ולכן מציבה גם בפניהם גבולות.
היהדות אומרת: קדש את גופך ואת חייך. היהדות פוסלת פרישות והינזרות. המצוה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו" ומי שאינו מקיים אותה - עובר עבירה חמורה. היהדות מצווה על האדם לאכול שלוש סעודות בשבת, לאכול מצה בפסח, לשמח את עצמו בבשר ויין בכל החגים; הנזיר (המתנזר מיין וענבים) נתפס כחוטא. ודווקא עם כל אלו - התורה מעידה שמי שישמור אותה יהפוך ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש". כי התורה ניתנה לבני אדם החיים על הארץ, בתוך העולם הגשמי והחומרי. חובתם איננה לפרוש מן העולם הזה, אלא לחיות בו בתוך מסגרות של קדושה.
