בג"צ החליט ברוב של 5 נגד 2 שהחלטת ראש הממשלה שרון למנות את ח"כ צחי הנגבי לשר לביטחון פנים, הייתה ראויה שקולה וסבירה. אמנם היועץ המשפטי לממשלה התריע בפניו על בעייתיות מסוימת, בשל פרשת תיק "דרך צלחה" בעיקר מבחינה ציבורית - אך ההחלטה עצמה עמדה בכל הקריטריונים המשפטים והממשלתיים.
להזכירכם, השר צחי הנגבי לא הועמד לדין בפרשת העמותה "דרך צלחה". ועדת משמעת הסתפקה בהרשעה בהפרת כללי האתיקה של הכנסת - ומעולם לא הורשע בעבירה שיש עמה קלון - עבירה שיכולה למנוע מינוי ציבורי כמו שר.
יתירה מזאת, וחשוב מכך - לפני מינויו של הנגבי לשר לביטחון פנים - הוא כיהן תקופה משמעותית כשר משפטים בממשלת ישראל.
להערכתי - תפקיד זה מבחינת קריטריונים משפטיים, אתיים ממלכתיים וציבוריים - עומד מעל תפקיד שר לביטחון פנים - ובתפקידו זה, למרבה הפליאה, לא מצאו פגם במינוי ולא היתה פניה לבג"צ.
הטענה המרכזית של העותרים נגד המינוי של הנגבי היה החשש למינויים וקידומם של קצינים שהשתתפו בחקירתו בעבר - חשש שהוא רחוק, מעורפל, לא רציני ולא מבוסס שהרי המינויים באים בהמלצת המפכ"ל, הם גלויים ושקופים לציבור וגם עומדים לביקורת בג"צ אם צריך.
טענתו המוצדקת של פרופ' ליבאי סניגורו של הנגבי לבג"צ לא להתערב בשיקולו של ר' הממשלה המונחה במינויים בשיקולים פוליטיים ופרלמנטריים סבירים - במיוחד שמבחינה משפטית ואתית - אין מניעה לכך - היא התערבות שלא במקומה שעלולה לפגוע בעקרון של הפרדת הרשויות. אך כנראה שקריאתו זו של פרופ' ליבאי - שהיתה גם עמדת היועץ המשפטי לממשלה בדיון, לא שכנעה את שני שופטי המיעוט - השופט חשין והשופטת ביניש.
וכאן טמונה הסכנה לדעתי, בכל הנוגע להרכב המקרי של השופטים שהאזרח או איש הציבור נקלע אליו - ולא הדבקות המתבקשת בפרשנות החוק ובתקדימיו.
ניקח לדוגמא, את המקרה הספציפי של השר צחי הנגבי. בהרכב הרגיל והראשון של בג"צ, ישבו השופטת ביניש, השופט חשין והשופט ריבלין. כאשר התברר שאין אחדות דעים לדעה המובילה של חשין וביניש להדיח את השר מתפקידו וכי הדבר עלול להביא לבקשה לדיון נוסף ולביקורת ציבורית ומשפטית קשה, הוחלט על הרחבת ההרכב ל-7 שופטים בטענה של חשיבות הנושא העקרוני והשלכותיו.
התוצאה - שני שופטי הרוב (חשין וביניש) בהרכב הראשון הפכו לשופטי מיעוט של 2 מול 5 בהרכב המורחב - כאשר התוצאה כמובן הפוכה משפטית, מבוססת מגובה בתקדימי העבר.
רבותי, אני לא תמים עד כדי כך, לאחר 40 שנה במקצוע כדי לחשוב שכל 5 שופטי הרוב, התלהבו מהמינוי של הנגבי לתפקיד או מאישיותו מושכת האש והביקורת, אבל אני גאה על כך, שהם השכילו להתרכז בפרשנות החוק עצמו כהלכתו מבלי לערב דעות אישיות, פוליטיות או תחושות על מוסריות, אתיות, שלא תפקידם לעסוק בהן - ובכך הוסיפו נדבך חשוב ואיתן לשלטון החוק.
לצערי לא אוכל לומר דברים אלה, על שופטי המיעוט במקרה דנן, שהיו מהרגע הראשון נגד המינוי ונגד הנגבי - משיקולים כלליים שחלקם לא משפטיים - שכדאי לחשוב גם על ההשלכות שיהיו להם בעתיד.
בקיהיליית עו"ד העוסקים בליטיגציה, ובהופעות רבות בבתי המשפט, בעליון ובבג"צ, נשמעת לא פעם הטענה כי יש שופטים והרכבים - "שחבל על הזמן לנסוע לירושלים" - לעומת אחרים שראשם ומחשבתם פתוחים ליברליים מתקדמים, אחדים מהם באו מתוך ציבור עורכי הדין הפרטיים או עסקו בסניגוריה בשלבים מסוימים, שלגביהם התוצאה הסופית לא ברורה אך יש בה סיכוי עד ששומעים אותה.
הדבר נובע מכך - שבתי המשפט, לא פעם, חורגים מתחומם וסמכותם ובמקום לפרש את החוק, לקבוע מסגרות, לשמור על עקרונות משפט ונורמות - מנסים גם להטיף מוסר, גם להתערב בתחומי אמונה ומסורת - תחומים שהם מחוץ לתחום המשפט ויש להשאירם לשיקול דעתו של הציבור.
יש לשאוף למצב, בו אזרח ואיש ציבור, יהיה להם ביטחון שכל בית משפט וכל הרכב שופטים, יפרש את החוק בצורה זהה אמיצה וכנה, ולא לחשב או לעשות מניפולציות דיוניות ותרגילי אקרובטיקה כדי להגיע לשופט המתאים. כבר כתבו על זה בעבר - ואני תקווה שבעקבות בג"צ הנגבי מערכת המשפט - תתן את דעתה גם לעקרון משפטי זה.
_____________________
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות.
