טרנסמיטרים פשוטי עורות?

לפני כחודש הטרחתי עצמי, בלווית רעייתי וזוג חברים, לראות את תערוכת הגוויות המבותרות, שהתקיימה בטכניון הדר בחיפה.

היה צפוף ומרתק. וזה הזכיר לי לוויה או ליתר דיוק, טקס מתן הכבוד האחרון לאישיות ידועה ומוערכת שהלכה לעולמה, שארונה מוצב אחר כבוד וכל מקריו ומוקיריו עומדים בשורה לעבור על פניו בטרם ייטמן לעד בחלקת עולמו.

אלא שהציבור העצום המצטופף מסביבי לא בא לחלוק כבוד אחרון! הוא בא להציץ בתקווה שלא ייפגע, וישביע את סקרנותו.

כל מי שאוהב אנטומיה או למצוא "מהיכן צומחות הרגליים", מצא תצוגה זו מעניינת ומרתקת מאוד. אלא שבאופן לא מפתיע יש לתצוגה הזאת רישומים והארות רוחניות שלא ניתן להתעלם מהם, ודווקא בהם אתמקד.

התובנה הראשונית שפיעמה במוחי הייתה האחידות המוחלטת והשווה ונטולת זהות, של המערכות והמנגנונים הפנימיים.

החל מהמוח, עבור לאורכן של כל הגופות ועד לקצה עצם הזרת בכף הרגל. הזהות המוחלטת הזאת של התוכן מפתיעה בניגודה המוחלט אל מול השונות המגוונת והייחודית המאפשרת את הזהות האישית, של הציפוי החיצוני שהוסר.

בניגוד מתבקש לפתגם הידוע, כאן החיצוניות, הקנקן, היא היא המשמעותית ואין כל טעם להתבונן אל תוכו. תוכו נטול כל זהות!

השאלה המיידית המתבקשת היא למה? מדוע לא הושאר בנו אותו חוש הריח המפותח, הקיים בחיות האחרות, תכונה קיימת בגנים אבולוציונית המייחדת כל יצור חי כפרט בר זיהוי (אולי למעט חרקים ודגים) והיה הצורך בהשקעה אדירת תחכום כדי ליצור את המנגנון המורכב הזה של שונות הציפוי שונות וייחודיות המראה?

איני מדען וחוקר, אך מהמעט שלמדתי, אין היגיון אבולוציוני טבעי ניראה, להתנוונות מנגנון ההרחה הקיים כבר ומובנה בגנים, "לטובת" מנגנון חדש ומורכב של שונות במראה החיצוני.

המחשבה הבאה שחוזרת וחולפת בי היא המסקנה המתבקשת מיידית, שהיצורים החיים בכלל ובני האדם בפרט, הם ככל הנראה, רובוטים ביולוגיים בעלי חומרה זהה, שתוכנות ההפעלה הבסיסיות קיימות כבר בחומרה, ומובנות בתוכם (פעילות המערכות בשילוב התיאום והבקרה ביניהן וכל הנדרש לקיום ולשרידות הגוף למועד חייו ופעילותו).

ואז מגיעה השאלה המתבקשת הבאה: מהיכן מגיעות לרובוט הביולוגי הזה, תוכנות המוסף המייחדות כל פרט בנפרד?

בשונה מרובוט מכני מעשה ידי אדם, הדורש לייצורו תקציב מחקר פיתוח ניסוי, אבטיפוס, תהליך ייצור מורכב ועתיר הון, שיווק משקיעים ומה לא, הרובוט הביולוגי יודע ליצור את עצמו יש מאין, בתהליך מורכב ומסובך מתוכנן לפרטי פרטיו שחוזר על עצמו מיליארדי פעמים בהצלחה מוחלטת, לפחות מהבחינה הסטטיסטית. מי, למה ואיך "שותל" בהם את תכונת "החוכמה"?...

בעקבות התערוכה הזאת התחזקה בי המסקנה הישנה, שמה שאני אוהב ברעייתי ומה שמייחד אותה בעיניי מכל האחרות, זה כנראה שלוש תכונות, שכלל לא קשורות אליה: הציפוי החיצוני שלה, תכונת "החוכמה" שהושתלה וקיימת כנראה במוחה, והסיפוק וההנאה שהיא מעניקה באופן מתוכנת לגופי ולמוחי... מסתבר שההפרדה הזאת שעושה המוח הנשי ומתמצא במשפט הנשי שגברים רבים שומעים ולא מבינים: "אני רוצה שתאהב אותי, לא את גופי" או "תאהב אותי בגלל מה שאני ולא בגלל היופי שלי" הוא עיוות, תקלה כלשהי בתכונת החוכמה הנשית, והתערוכה הזאת מוכיחה שחוסר ההבנה הגברית הוא "הנורמלי"!...

חוזרת וטורדת אותה השאלה הנצחית: מה גורם לי לכתוב עכשיו שורות אלה? ולהבדיל, מה גרם כמשל, לעמוס עוז ליצור את "סיפור על אהבה וחושך", לדב אלבויים ליצור את "מסע בחלל הפנוי", למאיר שלו ליצור את "רומן רוסי", לדוד גרוסמן ליצור את "אישה בורחת מבשורה", לצבי ינאי ליצור את "מסע לתודעת הטבע", או לאביגדור אריכא לצייר כל אחת מעבודותיו?... הרי כולנו בנויים מאותה החומרה? בכולנו יש אותה תוכנת הפעלה זהה? אז מהיכן נובעת השונות המחשבתית הזאת?...

מתוך מגוון התשובות שהדמיון האנושי יכול ייצר, בחרתי להזכיר שתיים ולהיצמד ללא פשרות "לאמונה החילונית" שלי למרות הקושי הסובייקטיבי להחזיק "באמונה" כזאת על-רקע ריבוי "החורים השחורים" של חוסר מידע והבנה.

מאחר שהשונות החיצונית התחזקה והתעצמה בקרבת מועדים, לתהליך מעברם של בני האדם לחיות בקבוצות גדלות לעמים, ואז החלו להתהוות התרבויות שהותירו את מוצריהן כחוכמה מתהווה ממוינת נאגרת מסוננת ונצברת בתהליך "אבולציוני" של חיפוש וטעייה, לא מן הנמנע הוא, שהחשיבה הקבוצתית מייצרת אנרגיות בלתי נראות לחושינו, שמשרתות משהו שצובר וצורך אותן ואילו החוכמה התרבותית שנגלית בחושינו היא בסך-הכל תוצר לוואי שנועד להעשיר את יכולות החשיבה והלמידה על-מנת להגביר ו"להעשיר" את האיכויות והכמויות של אנרגיות המחשבה הקבוצתית הנצרכת על-ידי אותו משהו?

משל, דומה הדבר לאותו הכוורן המרבה ומשביח את דבורי הכוורת כדי לייצר כמויות ואיכויות של דבש כשהדבורים עצמן לא מודעות לכך והדבש הוא תוצר לוואי שמשמש אותן באופן חלקי בלבד...

או שמא אנחנו כולנו משמשים כסוג של טרנסמיטרים שמעבירים באמצעות מוחנו אנרגיה מסוג כלשהו שמשרתת משהו, אין לחושינו כל אפשרות לחוש בה ולא לזהותה, והיצירה האישית של היוצרים לסוגיהם אינה בעצם יצירתם.

אין סיבה נראית שהחומרה הזהה תייצר יצירות כה שונות ומגוונות? אולי אותו מיעוט של יוצרים שקיים בקרבנו, שנוצר וחולף לאורך כל הדורות, משמש בסך-הכל להעברה אנרגיות מחשבתיות למרות שמהבחינה האישית זה בא לביטוי בתחושה של יצירה אישית, שזאת האפשרות היחידה שתכונת המחשבה האנושית הקיימת, יכולה להביאם לביטוי מוחש?...

כנראה שנדרשת פשיטת עורם של בני האדם, והצגתם במערומיהם חשופי איברים, על-מנת להמחיש את אפסותם וארעיותם, כדי לשבור את גאוותם וערכיותם העצמית הטבעית בעולמם הזמני החולף.

הצגתם האפשרית כסוג של טרנסמיטרים המופעלים באופן בלתי מודע, בעולם ומציאות, שהם מסוגלים לחוש בה רק באופן חלקי! ואולי גם מוטעה. לכן מפתיעה דווקא התנגדותם של חוגי הדת והאמונה לתערוכה הזאת ולמוצגיה במקום לעשות בה את השימוש הנכון והיעיל מבחינתם...