חודש אייר הוא חודש של שני הפכים: גאולה וחורבן. מצד אחד אנו שמחים על גאולת ישראל וחוגגים זאת ביום העצמאות וביום ירושלים, ומצד שני אבלים על מותם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא, מוות המסמל חורבן של התורה בישראל. האם יש קשר בין תקומת ישראל בארצו לבין מותם של תלמידי החכמים לפני אלפי שנים במרד בר כוכבא? מסתבר שכן.
בחזרת ישראל לארצם ישנן שלוש מצוות שעליהם לקיים: להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות להם את בית הבחירה. והנה שבנו אל הארץ המובטחת ואת העמדת המלך יש לראות בממשלה שהקמנו, את השמדת זרעו של עמלק כהקמת צה"ל כצבא מגן, ואת בניית בית הבחירה, שעוד לא בנינו, כתשתית רוחנית-תורנית אשר תונהג בארץ, כלומר: קיום מצוות.
וכאן נכנסת לתמונה מחלוקת יסודית ועקרונית. בניית בית המקדש, לפי דעות מסוימות, איננה חייבת להיעשות על ידינו: רש"י ותוספות ראו את בניית המקדש ע"י הקב"ה, בכך שיירד בנוי מאש. הם גרסו כי התיקון לשריפת המקדש באש בידי אדם, הוא ירידתו מן השמים בנוי מאש, ע"י הקב"ה. לעומתם, רואה הרמב"ם את בניית המקדש כמצווה בידי אדם. הוא כותב כי מלך המשיח יבנה את המקדש.
מחלוקת זו מביאה לידי ביטוי מחלוקת אחרת: האם עלינו לפעול למען תהליך הגאולה או שמא עלינו לחכות לגורם מן השמים שיבצע אותה?
יש שגרסו כי הגאולה תבוא ע"י גורם שמימי כמו חכמים רבים בדורו של רבי עקיבא, אך רבי עקיבא עצמו דווקא חשב אחרת. דעתו הייתה כי הגאולה צריכה לבוא בידי אדם. ולא רק זאת: אף אם אותו אחד לא יהיה דתי ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ומלא ביראת ה' וידיעת התורה על בוריה, הוא יתמוך בו.
והנה הגיע לו בר כוכבא, שהיה אדם שהתעסק יותר במלחמה מאשר ברוחניות, ולא כפי שבדרך כלל אנחנו מצפים מגואלם של ישראל. במדרש איכה רבה כתוב שרבי עקיבא דרש עליו ש"דרך כוכב מיעקב" זה הוא, והיה אף מנושאי כליו. ולמרות העובדה שכשבר כוכבא היה יוצא למלחמה הוא היה אומר לקב"ה "לא תסעוד ולא תכסוף", כלומר: אל תעזור ואל תפריע, אמרה חריפה במיוחד, תמך בו רבי עקיבא. ולא רק שתמך, אלא תלמידיו אף נלחמו באותו המרד שבמהלכו נהרגו.
הרמב"ם כותב שהמשיח לא צריך לעשות אותות ומופתים ולחדש דברים בעולם, ולמד זאת מרבי עקיבא שהיה "חכם גדול מחכמי המשנה", כלשונו, ותמך בבר כוכבא. המשיח, לפי רבי עקיבא, הוא כל אדם, צדיק או כופר, אשר מביא את עם ישראל אל הגאולה.
כשבא בנימין זאב הרצל לעולם, בי' באייר, הוא הביא איתו את בשורת גאולת ישראל מן הגלות, ופעל לקידומה כל חייו. כשנפטר, אמר עליו הרב קוק, ראש הרבנים לארץ ישראל, בנאום "המספד בירושלים", כי יש בו צד של משיח בן יוסף. כוונתו הייתה לפעולותיו הגשמיות, וכל זאת עוד לפני שהצליח בהן. הרבה מתנגדים קמו לו, מהם גדולי תורה וענקי רוח, כרבי עקיבא בשעתו, אך הוא לא נרתע והמשיך להאמין בכך בכל ליבו.
היום, 65 שנה אחרי, מתברר כי הרב קוק צדק. הרצל, שהפך את מדינת ישראל מחזון למציאות, היה זוכה בוודאי לתמיכתו של רבי עקיבא. הוא לא חיכה לגאולה, הוא הביא אותה.
