המלחמה הבאה על "המים"

פרופ' דן זסלפסקי, נציב המים לשעבר, אמר בראיון לעיתון גלובס בטרם מונה להיות נציב המים ב-22.8.93 ובתזכיר לשר החקלאות מיום 20.7.90 (משק המים מצבו ותיקונו): "...המלחמה על המים בעבר עשויה להחוויר ביחס למלחמה על המים בעתיד".

נושא המחסור במים מדיר שינה מעיני אזרחי ישראל ומקברניטיה, ואף רשות המים, האחראית על משבר המים החמור ביותר במדינת ישראל, יצאה בימים האחרונים בקריאה נואשת ובאיחור של עשרות שנים: "חייבים להציל את הכנרת". המחסור המתמשך במים אינו חדש, הוא היה ידוע לכולם והחל לפני 42 שנים.

לצערי, האחראים על משק המים ומעסיקיהם לא הקשיבו לאזהרות האזרחים, הם לא הבינו את משמעות השינויים באקלים וגם לא היו ערים לעלייה ולריבוי הטבעי של תושבי ישראל. נכון שאינני מומחה מים, אך בשנת 1997 כתבתי לראש הממשלה דאז, מר ביבי נתניהו, והזהרתי מפני "שואת המים" ההולכת ומתקרבת אלינו. את מכתבי תמכתי בנתונים אמיתיים ובתוצאות מחקרים, אך כנראה במשרדי הממשלה לא מתייחסים לתוכן המכתבים, עיקר ההתייחסות היא לשמו ולמוצאו של החתום על המכתב וכמובן למעמדו ולתפקידו.

כעבור שש שנים בערך, מכתיבת מכתבי אל ראש הממשלה דאז, ח"כ ביבי נתניהו פירסם בעיתונות מאמר בנושא מחסור המים כשרוב הנתונים בו נלקחו מאותן מקורות שאני השתמשתי בהם ו/או מהמכתב עצמו.

גבולותיה של מדינת ישראל נקבעו בשנת 1867 על-פי מקורות המים. בשנה זו, הוועדה הציונית לפיתוח שיגרה משלחת של מהנדסים למדידת מקורות המים הטבעיים בפלשתין. הדוח שהגישה המשלחת נועד לשכנע את הממשל האנגלי ביכולתה של פלשתין לקלוט עשרות אלפים של מהגרים יהודים. לאחר הצהרת בלפור להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, דרשה התנועה הציונית מממשלת בריטניה לכלול את מקורות הירדן, הירמוק והליטני בגבולותיה.

האחראים על משק המים יצאו אל הציבור בקריאה: "חייבים להציל את הכנרת". הכנרת היא עובדה קיימת אלפי שנים ולא זקוקה למצילים. אותה כמות מים שזרמה אליה לפני אלפי שנים גם זורמת היום פלוס מינוס אחוזים בודדים. הקריאה צריכה להיות: "להציל את ישראל מהתייבשות וממדבריות". אותם מובילי מבצע ההצלה היום לא הבינו אז דבר פשוט בחשבון - בכדי להיות מאוזנים בכנרת הם היו חייבים להבטיח שכמות המים היוצאת ממנה שווה לכמות הנכנסת אליה. הם לא הבינו אז שהריבוי הטבעי ועליות היהודים אל ישראל מארצות הגולה, הם עוד תוספת צרכנים למים שהפרו את האיזון וגרמו לצריכת כמות מים עודפת על הכמות הנכנסת לכנרת בפרט ולאגני המים השונים בכלל. על כל אלה, יש להוסיף גם שבשנת 1967 התווספו עוד מעל מיליון צרכני מים תושבי הגדה המערבית. אוכלוסיה ענייה עם ריבוי טבעי מעל לממוצע הקיים בישראל. ובכדי להכביד עוד יותר על משק המים, התחייבה ישראל בהסכמי אוסלו להזרים מהכנרת כמיליון מ"ק (או יותר) מים לממלכה ההאשמית. כשהתעוררו מנהלי משק המים והתחילו להבין ולהרגיש בסכנה המאיימת על ישראל, כבר היה מאוחר מדי. הם התחילו לעשות חשבון מדויק ולהבין מדוע יורד מפלס הכנרת ומה הסיבות לכך. ירידת מפלס הכנרת היא תוצאה שלה הזנחה, של חוסר הבנה, חוסר אכפתיות, חוסר תכנון נכון לצריכת המים ולהשלמת הכמות החסרה נכון לאותה תקופה, ולהשלמת הכמות שתחסר בעתיד ובעוד עשרות שנים בכדי להבטיח את קיום הדורות הבאים. פשוט לא נעשה תכנון ארוך-טווח.

רובנו - אזרחי ישראל - חושבים או נתנו לנו לחשוב שמקור המים העיקרי של ישראל היא הכנרת, אך העובדות הן שונות - הכנרת מספקת רק רבע מכמות המים הנצרכת. השאלה מה עם שאר מקורות המים שמספקים 75% מהכמות הנצרכת? לא חייבים להציל אותם? העלמת העובדות האמיתיות, הסתרת חומרת המצב של משק המים מידיעת אזרחי המדינה יש בה הרבה סימני שאלה. הנתונים שאציג כאן הם משנים עברו - משנות ה-90 ומאז המצב הלך והחמיר.

הכנרת משמשת מאגר עונתי למשק המים, לוויסות צריכת המים בין שנים גשומות לשנים שחונות. זהו אגם המים המתוקים הנמוך ביותר בעולם, והמאגר העילי הגדול ביותר במערכת הספקת המים במדינת ישראל. כרבע מתצרוכת המים בארצנו מקורה בכנרת. בשנים כתקנן שואבים ממנה כ-400 מיליון מ"ק בשנה במוביל הארצי ועוד כ-200 מילין מ"ק בשנה לצרכנים באזור הכנרת ובאגן ההיקוות שלה.

הבעיה העיקרית בהפקת מים מהכנרת היא נפח האיגום, שהוא קטן יחסית - (600-500 מיליון מ"ק) המחייב התמודדות עם ההבדלים הגדולים שבין שנים שחונות (מינימום 150 מיליון מ"ק) לבין שנים גשומות (מקסימום 1,400 מיליון מ"ק בשנה).

לחוסר המים בכנרת ייתכנו השלכות על איכות המים בימה. הסיכונים העיקריים אינם כרוכים רק בחדירת מים מלוחים, אלא בעיקר באי-ודאות באשר לתהליכים המתרחשים בימה עצמה במפלסים נמוכים, דהיינו - השילוב של תהליכים ביולוגיים, כימיים ופיסקליים בין המים לבין קרקעית הימה. ואם באלה לא די, חנקן וזרחן מומסים ומרחפים מגיעים לכנרת מאגן ההיקוות שלה, חלקם שוקעים לקרקעית וחלקם נכנסים למחזור התזונה של אצות הפורחות בכנרת לסירוגין בעונות השנה השונות. ריכוז החומר האורגני מגיע בחורף לרמות גבוהות, יחסית. גם ריכוז חיידקים מאפייני זיהום (קולי, פקלי) מגיע לרמות גבוהות. שני אלה מהווים סיכון לאיכות המים.

מקורות המים בישראל ואופן ניצולן הוא כדלקמן - נתונים משנת 1994: 800 מיליון מ"ק שנתי מי תהום. 600 מילין מ"ק שנתי מי כנרת. 100 מילין מ"ק שנתי אגירת גשמים. 200 מילין מ"ק מים מושבים.

אם הכנרת מספקת רבע מתצרוכת ישראל מה עם שאר המקורות? הכנרת נמצאת בבעיה, האם שאר מקורות המים גם כן בבעיה? מדוע חייבים להציל רק את הכנרת ולא את שאר המקורות? אולי הקריאה להצלת הכנרת היא לצורך הסחת הדעת להטעיית הציבור ולבלבולו ול"הרחקתו" מחומרת המצב המאיים?

אקוויפר ההר, שהוא מקור מים עיקרי ומרכזי במדינה, מחולק לשלושה אקוויפרים משניים: אקוויפר ירקון תנינים (האקוויפר המערבי) - משתרע ממרגלות הכרמל בצפון ועד מדרום לבאר שבע, ומקו פרשת המים ההידרולוגי של שדרת ההר במזרח, ועד לאקוויפר החוף במערב; אקוויפר שכם גלבוע (אקוויפר הצפוני) - מוצאיו באזור עמק עין חרוד ובית שאן; אקוויפר המזרחי (בקעת הירדן וים המלח) - מוצאיו במעיינות עין גדי, פשחה, קלט, יריחו, עוג'ה, פאירעה ועוד.

השאיבה מהאקוויפר המערבי הגדול והחשוב הגיעה למלוא הניצול עוד בשנת 1967. לפני 42 שנים, כשתושבי ישראל מנו אז 3 או 4 מיליון צרכני מים, אז נאסרה בו הקדיחה וניצול נוסף, למעט מקרה יוצא דופן על פיו הותר לחברת מקורות להשתמש באקוויפר זה לצרכי ויסות השימוש במים כך שנציבות המים שאקוויפר זה מתופעל באחריותה, התירה קדיחה והפקה נוספת ממנו כנגד החדרה מלאכותית של כמות מים מקבילה (בממוצע רב שנתי) בעיקר בעונות החורף. אקוויפר זה משמש מאגר תת-קרקעי לעודפי מים מהכנרת וכך גם גדולה חשיבותו. המשך השאיבה ממנו מ-1967 הביאה אותו למצב מסוכן ביותר ולמפלס נמוך במיוחד וכן למליחות גבוהה. כנ"ל מצבם של שאר האקוויפרים. מצב המים מסוכן לא רק בכנרת אלא בכל האגנים והמאגרים, ואת כולם חייבים להציל. ממשלת ישראל לא יכולה לשבת יותר בחיבוק ידיים. המחסור במים מסוכן ומאיים על אזרחי ישראל יותר מכל המלחמות.

אין להפריד את בעיית המים הישראלית מהשכנים שלה מהרשות הפלשתינית - דבר המחמיר יותר את הבעיה. ישראל, אשר שולטת בכל מקורות המים, הן אלה שברשות הפלשתינית והן אלה שבישראל, מחויבת לספק מים לפלשתינים. במו"מ עם הפלשתינים תבעו הפלשתינים מישראל שני דברים:
(א) בעלות על כל המים הנקווים למי התהום בתחום האוטונומיה. (ב) הדדיות בהקצאת המים - דהיינו אותה כמות הניתנת לנפש בישראל תינתן גם לנפש בתחום אחריותם.

מחקר משנת 1993 הצביע ש-1,560 מיליון מ"ק לשנה הם התפוקה המקסימלת המותרת לשאיבה מבלי לפגוע באקוויפרים. בשנת 2005, על-פי אותו מחקר, יידרשו למדינת ישראל 1,792 מיליון מ"ק לשנה מים שפירים, ועוד 522 מיליון מ"ק לשנה מים שפירים לגדה המערבית (ללא עזה) דרושים ב-2005 כ-2,314 מיליון מ"ק לשנה מים שפירים. לפי נתונים אלה, יהיו חסרים לישראל ולגדה המערבית 754 מיליון מ"ק לשנה מים שפירים. כיום אנחנו ב-2009 והמצב חמור יותר. השאלה היא האם מנהלת משק המים ידעה את האמת ואם כן, מדוע לא הוקמו מתקנים להתפלת מים בכדי להפיק את הכמות החסרה?

השלכות מצוקת המחסור במים הגיעו לשכנותינו - סוריה, לבנון וירדן - השותפות לישראל על מקורות המים.

ביכולתן של סוריה ולבנון לגזול מישראל 100 מיליון מ"ק מים לשנה על-ידי הטיות והקטנת כמות המים הזורמים בנחל הדן שמקורו בשטח לבנון. לירדן יש תביעות מים בערבה בנוסף לכמות שהוחלט והוסכם עליה מהירדן.

למעשה, בכל גבולותיה של ישראל יש עילה לסכסוך בגין בעיית המים. להזכיר לכולנו: מלחמת ששת הימים ב-1967 פרצה כתוצאה מסכסוך על המים ועל-מנת למנוע ניסיונות להטות את מקורות המים בכדי לחבל בתוכנית המוביל הארצי.

בדוח מבקר המדינה, בשנת 1990, הייתה התייחסות ואזהרה למה שקורה באקוויפר ההר. המבקרת כתבה אז: "מאגר ההר, המשתרע מזרחה למאגר החוף, ממרגלות הכרמל ועד באר שבע, ומגב הרי שומרון ויהודה עד שפלת החוף, משמש מאגר מי שתייה העיקרי במדינה. הוא מספק מי שתייה לגוש דן, לתל אביב, לירושלים ולבאר שבע. כיום הוא מאגר הרב-שנתי החשוב במשק המים - מפאת מצבו הקשה, הכמותי של מאגר החוף - והוא נועד לקלוט ולאחסן עודפי שטפונות חורף מהכנרת".

מבקרת המדינה התריעה כי "הסכנה העיקרית שבניצול מאגר ההר טמונה בהנמכת מפלס מי-התהום מתחת ל"קווים אדומים, שלו: במקרה כזה עלולים לחדור מים מלוחים התמלחות (גופי המים מלוחים בתת-קרקע) המצויים בקרבתו, אל המאגר. מהירות זרימת המים, הגבוהה יחסית, בחללים ובסדקים שבשכבת הקרקע של המאגר עלולה לגרום להתפשטות מהירה של מים מלוחים בעת חדירתם למאגר... תוך הריסת שדות השאיבה".

בוטרוס ר'אלי, לשעבר שר המדינה המצרי לענייני חוץ , ב-14.5.90, בראיון שצוטט בידיעות אחרונות, הזהיר כי המלחמה הבאה במזרח התיכון תפרוץ כנראה, סביב שאלת המים, ולא סביב מחלוקת פוליטית כלשהי.

אסיים בציטוט מדבריו האופטימיים של נשיא מדינת ישראל, מר שמעון פרס, מתוך ספרו "מזרח תיכון חדש" עמ' 116-115:

"המים אינם 'שייכים' לאיש, אלא לאנושות כולה, המים במזה"ת אינם שייכים למדינה מסויימת, אלא לכל האזור והפריפריה שלו. יותר מכל עניין אחר, יש במצוקת המים כדי להוכיח את הצורך האובייקטיבי בכינונה של מסגרת אזורית, שתעסוק בתכנון, בפיתוח ובהקצאה של מקורות מים על יסוד כללים של תום לב והגינות. צורך זה נוצר משום שמצד אחד יש תהליך של החמרה במצוקת המים, ומצד שני אין בדוקטרינה המשפטית בדבר ריבונות מוחלטת של כל מדינה על שטח אגן הניקוז שבתחומה כדי למנוע התהוות סכסוכים בין מדינות תחתיות למדינות עיליות. במקרה של חוסר התחשבות באינטרסים של המדינות התחתיות קביעת יישות אזורית מוסכמת, שבה ישתתפו כל המדינות הנוגעות בדבר, עשוי להבטיח מידה רבה יותר של צדק בתכנון ובהקצאה, למתן סכסוכים, ולמסד יישובם בדרכי שלום, מתוך התחשבות בצרכים ובזכויות כל הצדדים".