בעיית היסוד של מרבית מדינות ערב היא היעדר לגיטימציה למדינה בעיני רוב אזרחיה, הנובע מן הכישלון שבהנחלת רעיון הנאמנות למדינה על פני הנאמנות המסורתית של האוכלוסיה למשפחה, לשבט, לכת הדתית או ליחידה האתנית. כל המסגרות המסורתיות הללו חיות ונושמות כבר מאות שנים, בעוד שרעיון המדינה חדש, ובמרבית מדינות ערב הוא נולד אחרי מלחמת העולם השנייה. רק מצרים פוסעת על נתיב העצמאות מזה כ-200 שנה, אך היא מקרה ייחודי של מדינה, אשר בה נהוגה כבר אלפי שנים מסורת של שלטון מרכזי - כורח המציאות של משטר המים בנילוס עד להקמת סכר אסוואן בשנות ה-70' של המאה הקודמת.
במחצית המאה ה-19 שטף "אביב העמים" את עמי אירופה והביא להקמת מדינות הלאום האירופיות, המבוססות על זהות אתנית אחידה דוגמת צרפת, רומניה או הונגריה, או על זהות גיאוגרפית מובחנת כמו יוגוסלביה, בלגיה וספרד. בעוד הסוג הראשון מבטא "נציונליזם" המבוסס על שותפות לשון, מנהגים, תרבות, דת וחזות, הסוג השני מבטא "פטריוטיזם" של יחידות אתניות החולקות חבל ארץ מוגדר (בבלגיה - ואלונים ופלמים, בצ'כוסלובקיה - צ'כים וסלובקים, ביוגוסלביה - סרבים, קרואטים, בוסנים וקבוצות אחרות). המדינות האתניות הצליחו לתרגם את תודעת ההשתייכות לעם לנאמנות למדינה, וכך זכתה המדינה ללגיטימציה, בהיותה - עבור רוב האוכלוסיה - הביטוי המדיני-פוליטי למאווייה הלאומיים לעצמאות ולריבונות. המדינות ה"גיאוגרפיות" לעומתן - חלקן התפרקו (יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה), וחלקן אינו נתפס כלגיטימי בעיני חלק מהקבוצות המרכיבות אותן (הבסקים בספרד, הפלמים בבלגיה).
שני הרעיונות האירופיים הללו - נציונליזם ופטריוטיזם - יוצאו ליבשות אחרות, והולידו את הרעיונות הלאומיים המודרניים שביסוד המדינות המודרניות. מדינות ערב, שבהן יש קבוצה דומיננטית אחת, השתדלו לבסס את תודעת הנאמנות לעם ולכן גם למדינה, והבולטת בהן היא מצרים, שנחלה בכך הצלחה רבה, יחסית לשאר מדינות ערב, בשל ההומוגניות של קבוצת הרוב המוסלמית. לעומתה, אוכלוסייתן של מרבית מדינות ערב האחרות מורכבת מצירוף של שבטים, דתות, עדות ועמים, ולכן משימת "ההתנחלות בלבבות" הייתה קשה הרבה יותר, למרות ניסיונה של המדינה לבסס את תודעת האחדות בין הקבוצות השונות על חבל הארץ המשותף. במקרים כמו לבנון, למודת המלחמות ומעשי הטבח בין הקבוצות, קיים קושי רב ליצור תודעת קולקטיב "יש מאין".
גם אופן לידתה של המדינה הערבית המודרנית לא תרם ללגיטימיות שלה: מרביתן של מדינות אלו נוצרו בחסות שלטון זר, כיבוש או מנדט - בריטי, צרפתי או איטלקי. המדינה הזרה דאגה בדרך כלל לאינטרסים שלה יותר מאשר לאלו של האוכלוסיה המקומית, וטבעה במדינה החלשה את חותמה באמצעות הצבת קבוצה שלטת, חקיקת חוקה או הקמת מוסדות שלטון בדגם אירופי, זר. עובדה זו מספקת למתנגדי השלטון טענה קבועה, שהשלטון הוא משתף פעולה של הכובשים הכופרים ("הצלבנים") האירופים. מפות המזרח התיכון משקפות היטב טענה זו. כך למשל, גבולות ישראל, לבנון וסוריה סומנו בשנות ה-20' של המאה הקודמת בידי סייקס הבריטי ופיקו הצרפתי, ועד היום רבים מתושבי האזור אינם סולחים לבריטניה ולצרפת על כך.
משלא הצליחה המדינה הערבית המודרנית לנטוע באוכלוסייתה תודעת יחד ונאמנות למסגרת המדינית, היא הפכה בלית ברירה לדיקטטורה, הכופה את עצמה על האוכלוסיה באמצעות דיכוי הפרט והקבוצה, מנגנוני ביטחון, בתי כלא, חיסול מתנגדים, רצח המונים, איסור על פעילות פוליטית, העדפת מקורבים, הפעלת צנזורה על התקשורת ועריכת משאלי עם, שבהם נהנה השליט מתמיכת 99 אחוז מהאוכלוסיה. אמצעים אלו הפחיתו עוד יותר את הלגיטימיות של המדינה והפכו אותה לרכושם הפרטי של שליטיה, המורישים אותו לבניהם כאילו היה בית המשפחה, כמו למשל בירדן, במרוקו, בסוריה ובקרוב אולי גם במצרים.
שליט ערבי, המבקש לבסס את כיסאו לאורך ימים, מקיף את עצמו בשכבה של בעלי עניין רבי כוח והשפעה, המפיקים תועלת כלכלית מקרבתם אליו ו"גוזרים קופונים". היעדר הלגיטימיות של המדינה הערבית המודרנית נובע אפוא הן מכך שזו בנויה על שלטון דיקטטורי, והן מכך ששלטון זה מושחת, מבזבז כספי ציבור ומעשיר קבוצה דקה של בעלי אינטרס.
קבוצה אחת של מדינות ערביות אינה מתאימה לתיאור זה - מדינות המפרץ הפרסי. מדינות אלה (למעט בחריין) זוכות לנאמנות טבעית של אזרחיהן, בשל העובדה שכל אחת מהן מבוססת על שבט אחד, ולכן אין בהן מאבקים בין קבוצות יריבות על השלטון. הסכסוכים והמחלוקות נפתרים "בתוך המשפחה", על בסיס המסורת השבטית והכבוד שרוחשים כל בני השבט למנהיגות המסורתית, שהיא כיום המנהיגות של המדינה. היציבות החברתית מביאה ליציבות פוליטית, וזו מאפשרת לאזרחים ליהנות מרווחי הנפט ולהיות לעשירי העולם. נפט לבדו אינו הגורם לעושר - גם בעירק יש נפט, אך המאבקים הפנימיים בה הפכו אותה למדינה ענייה. היציבות היא הגורם העיקרי לעושר במפרץ והראייה לכך היא מדינת דובאי - אין בה אף טיפת נפט או גז, ועושרה מן היזמות הכלכלית של המשפחה השלטת נובע מן היציבות החברתית והפוליטית בה.
בחריין היא חריג בין מדינות המפרץ בכך שמשפחת השלטון היא בת המיעוט הסוני, בעוד שמרבית האוכלוסיה היא שיעית ואינה חלק מהקבוצה השלטת. כיוון שהשלטון נאלץ לשלוט באוכלוסיה באמצעי דיכוי, השיעים המדוכאים רואים באירן מושיע פוטנציאלי. ואילו אירן מצידה מזכירה מדי פעם לעולם, שבעבר היה האי בחריין, הסמוך לסעודיה, בריבונותה וכי יש לה כוונות להשתלט עליו מחדש.
להבדיל ממדינות המפרץ היציבות והמאורגנות, שבהן מוסדות מדינה יעילים, תקשורת פתוחה, כלכלה חופשית, כיבוד של זכויות האזרח וחירות פוליטית (כל עוד זו אינה מאיימת על שלטונה של המשפחה השלטת) - התהליכים העוברים בשנים האחרונות על מדינות ערב האחרות מלמדים על תהליך איטי אך ברור של התפרקות. תהליך זה ניכר בעירק, סודן, תימן, הרשות הפלשתינית ואולי גם סעודיה ולבנון. במדינות אחרות, דוגמת ירדן ומרוקו, ניכרים תהליכי עומק של סחף שלטוני, שטרם עלו אל פני השטח בצורת קרבות רחוב או פיגועים המוניים. בכל מדינה הנסיבות ייחודיות, אך התוצאה דומה.
מורשת הקולוניאליזם
עירק הוקמה בתחילת שנות ה-20' של המאה הקודמת, בעקבות שלטון המנדט הבריטי, כמלוכה של המשפחה ההאשמית שסולקה קודם לכן מח'גאז, שבמערב חצי האי ערב, בידי אבן-סעוד, מייסד הממלכה הסעודית. היה זה לא יותר מאשר "סידור עבודה" לחברים, בדיוק כמו "אֶמירות עבר הירדן", שאותה יסדה בריטניה עבור אותה משפחה, ואשר לימים הפכה לממלכת ירדן. גבולות עירק סומנו בידי בריטניה כך שישרתו את האינטרסים שלה, בעיקר בכל הנוגע לנפט, בלי קשר לרצון האוכלוסיה המקומית והאינטרסים של חלק ממנה. בעירק שוכנות קבוצות שונות של שבטים, עדות מוסלמיות (סונים, שיעים), דתות (מוסלמים, נוצרים, יהודים, צבאאים, מנדאים, יזידים, באהאים) ועמים (ערבים, כורדים, טורקמנים). במשך 80 השנים האחרונות, מאז נפילת האימפריה העותומנית, נכשל הניסיון לבסס "עם עירקי" בעל תודעה של עם, שתחליף את הנאמנות לקבוצה המסורתית. וכך, כל שלטון שקם בארץ זו היה נתון בידי קבוצה שהשתלטה על האחרות ונאלץ לנקוט רודנות כלפיהן, ועל כן לא נתפס כלגיטימי בעיניהן.
הכורדים, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בעירק אחרי הערבים, החלו את דרכם להיפרדות מן המסגרת שכפו עליהם הבריטים לפני כ-40 שנה, וכיום כורדיסטן העירקית היא מדינה לכל דבר, למעט הכרזת עצמאות והכרה בינלאומית. יש לה גבולות (למעט באזור מוצול), פרלמנט, ממשלה, מפלגות, בחירות חופשיות, תחנות שידור, צבא חזק יותר מצבא עירק וקשרים כלכליים ישירים עם מדינות רבות, בלא תלות בממשלה המרכזית של עירק. לכן בפועל עירק כיום מחולקת לשתי מדינות.
לעומתה, סודן הענקית עוברת בדור האחרון סדרה ארוכה של מלחמות פנימיות, שבהן הממשלה המרכזית, המייצגת את הערבים המוסלמים היושבים בצפון מזרח המדינה, נלחמת נגד אזרחי המדינה שאינם ערבים מוסלמים. במלחמה שהתנהלה במשך יותר מ-20 שנה בין הממשלה לבין השבטים שבדרום המדינה - חלקם נוצרים וחלקם עובדי אלילים, נהרגו מאות אלפי אנשים, וכיום שורר שלום שברירי בין הצפון ובין הדרום, הנהנה ממידה רבה של אוטונומיה ומחזיק בצבא גדול, חמוש היטב.
בחמש השנים האחרונות מנהלת הממשלה המרכזית בסודאן מלחמת השמדת עם נגד תושבי חבל דארפור שבמערב המדינה - שבטים מוסלמים אפריקנים, לא ערבים. על-פי דיווחיהם של האו"ם ושל ארגוני סיוע בינלאומיים, נהרגו במלחמה זו מאות אלפי אנשים ומיליונים נמלטו וחיים כיום במחנות פליטים במדינות השכנות - לוב, צ'אד וניז'ר. בין הצדדים מתנהל משא-ומתן עקר, ואיש אינו רואה את סופה של הטרגדיה האנושית הזו.
בפועל, סודן מחולקת כיום בין הצפון הערבי מוסלמי, הדרום הנוצרי אנימיסטי והמערב המוסלמי האפריקני.
גם תימן היא חברה שבטית, שבה כל כפר הוא שבט, ואשר פני הקרקע ההרריים וקשיי התחבורה מקשים על תנועת אנשים ומגבירים את הבידול ואת הבידוד של הכפרים והשבטים ומנציחים את השבטיוּת. צפון תימן, שבירתה צנעא, עצמאית מאז 1918 - תום מלחמת העולם הראשונה, אך חלקה הדרומי, שבירתו עָדן, היה נתון תחת כיבוש בריטי עד 1967. לאחר יציאת הבריטים, קמה בדרום תימן מדינה מרכסיסטית בחסות ברית-המועצות, ולאחר נפילתה חוברו בשנת 1990 שני חלקי תימן. בשנת 1994 נעשה ניסיון של מורדים דרומיים להשיב לדרום את העצמאות, אך ניסיון זה דוכא. לאחרונה נשמעים שוב קולות הקוראים לחלוקתה של תימן, בטענה שהנשיא, עלי עבדאללה צאלח, מינה את בני שבטו לתפקידי המפתח במדינה, מַשליט בה דיקטטורה מושחתת ושולל את זכויות אזרחי הדרום. ניכר שהחיבור בין שני חלקי תימן לא עלה יפה, ומגמות הפירוד עדיין קיימות.
בנוסף, דיכאה הממשלה מרד של קבוצה שיעית קיצונית, שהשתלטה על אזור העיר צעדה, ובקרבות שנמשכו כמה חודשים נהרגו ונפצעו אלפי אנשים. הממשלה טוענת שצבא המורדים, בפיקודו של השייח' אלחות'י, קיבל מימון, נשק, תחמושת ואימון מאירן. כיוון שהשיעים בתימן הם כמחצית מהאוכלוסיה, יש להניח שניסיונות אירן לערער את היציבות במדינה יימשכו, ולנוכח הזנחת הדרום ודיכוי השיעים, לא ברור מהו עתידה של תימן כמדינה מאוחדת.
מה רע בלוקסמבורג?
באשר לרשות הפלשתינית, הרי שבעוד שבועיים, במחצית יוני, תחגוג מדינת חמאס בעזה שנתיים להיווסדה. למדינה זו - כמו לכורדיסטן העירקית - יש כל המאפיינים של מדינה עצמאית, למעט הכרזת עצמאות והכרה בינלאומית: גבולות מוכרים, צבא מצויד בטילים וברקטות, ממשלה לגיטימית בעיני מרבית האוכלוסיה ומשטרה חזקה ויעילה. מדינה זו אפילו שרדה בינואר השנה מלחמה קשה. האידיאולוגיה שעומדת ביסוד מדינה זו היא ותיקה ומוכרת, דומה מאוד לרעיון שעליו קמה מדינת האיסלאם במאה השביעית: השלטת האיסלאם על הפרט, המשפחה, הקבוצה, העם והמדינה. מדינות בעולם, ובראשן רוסיה, מכירות במדינת חמאס, וארגונים בינלאומיים רבים מגישים סיוע לאוכלוסיית עזה, ברשותה האדיבה של ממשלת חמאס. מצרים ומדינות ערביות מכירות בממשלת חמאס ומנהלות איתה משאים ומתנים ללא הרף.
מכל בחינה אפשרית, הרשות הפלשתינית נחלקת כיום לשתי ישויות, והמספר אינו סופי: אם ישראל תתעקש לשמור על ביטחונה, היא תוכל להביא להקמת מדינות פלשתיניות על בסיס הערים ביהודה ובשומרון, כפי שיתואר בהמשך.
סומליה, אפגניסטן ופקיסטן אינן מדינות ערביות, אך האוכלוסיה בהן היא מוסלמית ונחלקת לשבטים וליחידות אתניות שונות. גם בהן נכשל הניסיון להחליף את הנאמנות לשבט או ליחידה האתנית ברעיון המדינה, ולכן גם הן מדינות כושלות, המהוות זירות למלחמות בלתי פוסקות בין חלקי האוכלוסיה בהן. בסומליה הביא החלל השלטוני לתופעת שודדי הים, הפועלים במערב האוקיאנוס ההודי, בים הערבי ובמיצרי באב-אלמנדב. מדינות אלה תמשכנה להיות מקור לקיני טרור, כל עוד לא יחדל העולם מניסיונו הכושל לכפות על אוכלוסיה שבטית את רעיון המדינה, שהוא זר לתרבות המקומית.
המסקנה העולה מכל הדוגמאות של מדינות כושלות לעומת מצליחות באזורנו היא, שאין לרפא את חוליי החברות השבטיות, אלא בהקמת מסגרת פוליטית נפרדת לכל שבט. הגיע הזמן להכיר בכישלון אימוצן של אידיאולוגיות לאומיות שהועתקו מהמערב, ובעובדה שתרבות השבט עדיין חיה ובועטת, ובמקרים רבים היא גם מפוצצת והורגת.
המקרה הפלשתיני אינו שונה מזה העירקי. גם כאן נכשל הרעיון הלאומי של יצירת יחידה אזרחית בעלת תודעת יחד כבסיס איתן למדינה, שתיתפס כלגיטימית על-ידי תושביה. אין שום טעם להקים עוד מדינה ערבית כושלת המבוססת על השלטת קבוצה אחת על הקבוצות האחרות במדינה, שבה תשרור מלחמת הכל בכל, כפי שקורה מאז הקמת הרשות לפני 16 שנה. את הפתרון לזירה הפלשתינית יש לבסס על הסוציולוגיה הקיימת ולא על האידיאולוגיה שבחלום. פתרון כזה עשוי להיות הקמת "איחוד האֶמירויות הפלשתיניות" על בסיס הערים שבהן חיים פלשתינים בינם לבין עצמם בשלום ובשלווה כבר זמן רב, כלומר - מדינות נפרדות בחברון, ביריחו, בשכם, בג'נין, ברמאללה, בטול-כרם ובקלקיליה. בעזה, יש לזכור, כבר יש מדינה עצמאית.
על ישראל לשמור בידיה לעולם את המרחב הכפרי, כדי לוודא שגבעות יהודה ושומרון לא יהפכו ל"גבעות חיזבאללה", שבהן חפורות עמדות לשיגור טילים, מרגמות וקסאמים המכוונים לתל אביב, לירושלים ולשאר ערינו. על ישראל לשקול מתן תושבוּת, ואפילו אזרחות, לתושבי הכפרים, בעיקר כדי להפחית את התנגדותם לסיפוח. הסדרים טכניים לניהול החיים במדינות הערים ייקבעו כחלק מהסדר היחסים בין ערי המדינה הללו לבין סביבתן.
יש בעולם עוד מדינות קטנות שתושביהן אינם סובלים מקלסטרופוביה: סן-מרינו, מונקו, אנדורה, ליכטנשטיין, לוקסמבורג וגיברלטר הן רק אחדות מהן. לעומתן, מדינות ענק דוגמת סודאן, אלג'יריה ולוב, מציעות איכות חיים הקרובה לזו השוררת בגיהנום. כלומר, גודלה של מדינה אינו ערובה לאיכות חיי אזרחיה, ובמיוחד במקרה הערבי.
הפתרון היחיד הנראה לעין לתחלואי העולם הערבי הוא אפוא עיצובו של עולם אומלל מחדש, מתוך גישה מעשית ולא אידיאולוגית, סוציולוגית או פוליטית, גישה המבוססת על הבנת המנגנונים המסובכים הפועלים מזרח התיכון. גם הפתרון לבעיה הפלשתינית צריך לשקף את הסוציולוגיה הפלשתינית ולא את הזיותיהם של כמה ישראלים, אירופים ואמריקנים.
