תרגיל ולקחו

תרגיל העורף הגדול של יום האתמול היה אמור להוריד למקלטים מדינה שלמה. אבל במציאות השלומיאלית של ישראל, הסתבר שזוהי בקשה גדולה מדי ולא פחות מחזיון-תעתועים.

העדר מקלט או ממ"ד בבתים ובבתי-ספר רבים פגע בהצלחתו המלאה של התרגיל. כדי לקיים אותו כראוי נדרשת, מטבע הדברים, מגננה טוטאלית, ללא אפלייה, לכל תושב ותושב. אלא שהצרה היא שמגננה כזאת נעדרת מבתים ומבתי-ספר רבים ברחבי הארץ. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

אי המוכנות לתרחיש הגרוע מכל איננה תופעה חדשה בארץ הזאת. כבר היו דברים מעולם במלחמות יום הכיפורים, המפרץ, שלום הגליל ועופרת יצוקה. אלא שגם לאחר המלחמות האלה עדיין לא הוסקו המסקנות הנדרשות. דוח מבקר המדינה הצביע על כך בעליל.


ללא בשורות

גם בהמשכו של התרגיל בימים הקרובים אין כדי לבשר ישועות ונחמות. כך, למשל, חלוקת מסיכות האב"כ במסגרתו, שנועדו לשעת חרום, לא תגן כהלכה מפני תרחישים ביולוגיים או כימיים אפשריים, וגם על כך כבר מחה המבקר.

בדברים האלה אין, חלילה, כדי לזלזל בצורך המובן לקיומו של תרגיל שכזה. המוכנות למלחמה היא בנשמתה של כל מדינה, על אחת כמה וכמה של ישראל, אבל היא מותנית בהכנה לשמה ולא בדרך של "חאפ-לאפ".

ובכל זאת יש בפינו גם מלה טובה לעורכי התרגיל. הפעם, לפחות, הובהר ברבים שהמדובר בתרגיל בלבד ולא ברוחות-מלחמה - להבדיל מן התרגיל הפומבי האחרון, שנערך בדיוק לפני 50 שנה, ושהתנהל באווירה היסטרית.

המדובר בתרגיל שזכה לכינוי "ליל הברווזים", של ה-1 באפריל 1959. באותו ערב בקעה ממקלט הרדיו הודעה דרמטית, שקטעה את השידורים הרגילים ושכמעט טילטלה את המזרח התיכון אלי מלחמה. ההודעה, ששודרה בראש מהדורת החדשות של 'קול ישראל', בישרה אז על גיוס כללי של יחידות המילואים. כל החיילים, ששמות יחידותיהם הוקראו בסיסמאות הגיוס, התבקשו להתייצב ביום שלמחרת בבסיסיהן.

לא רק ישראל, גם העולם כולו היה כמרקחה, והדברים הקצינו עד כדי כך שסוריה וירדן הודיעו על גיוס כללי של צבאותיהן. הכל משום שמישהו בצה"ל פשוט שכח להודיע מראש כי המדובר בתרגיל בלבד. את מחיר המחדל הנורא הזה נאלצו, בסופו של דבר, לשלם שני אלופים שהודחו מצה"ל.

הפעם, לפחות, נלמד הלקח הדרוש. נמצא מי שדאג ליידע מראש, לא רק את האוכלוסיה בארץ, אלא גם את צבאות-ערב, שהמדובר בתרגיל-כוננות בלבד, תוך מתן כל הערובות המשתמעות. וגם זוהי, במדינה כמו שלנו, נחמה פורתא.