אין צבע לשחורים

ביום שישי פורסם בתקשורת מחקר חדש של ד"ר אורן סופר לפיו היה זה ראש הממשלה דוד בן-גוריון שעיכב בכוונה את הכנסתה של הטלוויזיה הצבעונית לארץ מחשש שהשכבות החלשות, קרי עדות המזרח, שאין ידן משגת לרכוש טלוויזיה צבעונית, יעשו אחת מן השתיים - או יבזזו טלוויזיה צבעונית מחנויות למוצרי חשמל, או ירכשו טלוויזיה צבעונית על חשבון הספרים לילדיהם.

קראתי ונקרעתי. קראתי ושמחתי.

נקרעתי כי הגזענים, שם, למעלה, שהחינוך שאבא שלי ז"ל קיבל ב"חדר" שווה אלף מונים מהחינוך שהם קיבלו היכן שהיו, עיכבו את הכנסת הצבע לארץ מחשש שאבא שלי רחמנא לצלן יבזוז איזו טלוויזיה מאיזו חנות. כאילו טלוויזיה צבעונית שאין ידך משגת לרכוש היא מתכון בטוח להחלפת ערכים, לשינוי נורמות ולהשלת המוסר שינקת בשנות דור. גזענות ובורות לשמה.

שמחתי כי אני מתקשה לתאר את עולמי בלי אותן שנים של צפייה בטלוויזיה שחור לבן. שנים שבהן השחור והלבן הקרינו איזושהי תמימות, תום לב, ביחד. שנים שבהן הכל היה ברור וחד: מי לנו ומי לצרינו. מי מנצל את השירות הציבורי לקדם את ענייניו האישיים/הפוליטיים/המפלגתיים/העדתיים, ומי עושה עבודתו קודש, בממלכתיות, באהבה ללא מורא וללא משוא פנים. והיו גם כאלה וגם כאלה, כאשר הרוב לצערי משתייך למשוחדים, לממסדיים. חלקם אגב עדיין מאיישים תפקידים.

שבועות ספורים לאחר מותה של אמי, נפטר גם אבי. ממחלה ומצער. בעיקר מצער. שבוע לפני מותה של אמי, ישב אבי לצדה ויחד הם שיחזרו את כל מערכת יחסיהם שנפרסה על פני עשרות שנים. איך היא שירתה בצה"ל יום אחד בלבד, כאשר הגיוס נעשה בניגוד לבקשת אחיה הצעירים שהיו יתומים מאב ומאם. איך הציעו לה להשתחרר מהצבא על-ידי נישואים לבחור נחמד המבוגר ממנה בתשע שנים. איך הוא, אבא ז"ל, הלך ברגל בשבת, עד למחנה העולים שבו התגוררה עם אחיה, הפעיל עליה את קסמיו עד שהתרצתה לערוק מצה"ל, להינשא לו במהירות, במושבה באר יעקב, ומשם הם עברו למושב בדרום הארץ. איך הוא הפתיע אותה ברדיו חדש לאחר שאחותי הגדולה נולדה. איך חלק מהילדים נולדו במושב, וכאשר מכת חשמל קטלה את כל הפרות ברפת הם החליטו לעבור לגור בבאר שבע, במעברה. איך בשל היותו עובד ב"סולל בונה", שהיה "הממסד" בהא הידיעה, הם זכו לשדרוג: מעבר מצריף במעברה לדירת שיכון באחת השכונות הוותיקות בעיר. איך במלחמת ששת הימים לא היה מקלט ולכן אבא נאלץ לחפור מקלט בחצר הבית. איך ב-1970 הוא הפתיע אותה שוב, הפעם בטלוויזיה שחור לבן ענקית.

היחס של בני משפחתי לטלוויזיה בבית היה אמביוולנטי: אהבנו אותה אהבת נפש, אבל גם שנאנו אותה עד כדי רצון עז לבעוט בה. אבל מי יכול היה להעיז. אני זוכר את הימים הראשונים שהטלוויזיה הוכנסה הביתה. הייתה הוראה מאבא: אף אחד לא נוגע בה למעט הוא ואחי הבכור. אגב, שנים מאוחר יותר זה חזר על עצמו כשהטלפון נכנס הביתה. יומיים-שלושה אחרי שהטלוויזיה הוכנסה הביתה הגיע אלינו דוד חיים השוטר (עד היום אני לא מבין איך הוא דוד שלי...), שהיה מתקין אנטנות בזמנו הפרטי. דוד חיים תקע בחצר עמוד בקוטר שמונה ס"מ ובאורך של כ-20 מטרים, הרכיב עליו שלושה ארבעה סוגי אנטנות, שתי וערב, אחת מתחת לשנייה, חיבר אל כל אנטנה חוט חשמלי שאותו העביר מאנטנה לאנטנה כאשר בקצהו השני הוא הרכיב "בננה" שאותה דחפנו למקלט, כדי לקלוט את התחנות המשודרות במדינות מסביב: מצרים, ירדן, קפריסין.

אבא שילם לחיים כסף טוב בשביל הישראבלוף הזה. למיטב זכרוני, ביליתי הרבה שעות ליד העמוד שדוד חיים התקין לנו בחצר רק כדי לשמוע את אבא צועק לי: "תסובב לימין, תסובב לשמאל. עוד טיפה, עוד קצת. עצור. חזור טיפה חזרה. כמעט תפסנו ירדן, אבל זה לא מסתדר, כי השידורים ממצרים מפריעים". בשורה התחתונה, אבא נאלץ להסתפק בצפייה של איזו חצי שעה, לעתים רחוקות, בתזמורת של רשות השידור בניצוחו של זוזו מוסא. ותמיד בסיום התוכנית הוא התרגז כשראה את רשימת אלו האחראים להוצאתה של התוכנית מן הכוח אל הפועל: "שיילכו לעזאזל", הוא היה אומר, "אפילו בסולל בונה, שדואגת למפא"יניקים, אין מספר כזה גדול של עובדים".

אבא היה יהודי שומר מצוות. אני הייתי מכנה אותו מאחורי גבו "הרב נוח": הוא עשה מה שנוח, אבל בתנאי "שכפו" עליו את הדבר. וכך קרה אפוא, שבערב שישי, לאחר הקידוש, הוא היה מרשה לעצמו לצפות איתנו בטלוויזיה, תוך קיטורים על כך שלא יוצא לו לראות את הסרט הערבי השבועי. ושלא תטעו: את הטלוויזיה בבית הדלקנו רק עם שעון שבת: השעון הדליק אותה דקה לפני כניסת השבת, וכיבה אותה בחצות בדיוק.

היחס האמביוולנטי של בני המשפחה לטלוויזיה נבע מסיבה אחת: היא התעללה בנו. לא היה סרט בטלוויזיה שלא היה נגוע ב"יתושים" (אולי תיקח 'פליט' ותרסס" היו מציעים לי חבריי שהתארחו אצלי לצפייה בפופאי). לא הייתה תוכנית שמשתתפיה לא ניסו להוכיח לנו את כישוריהם בקפיצה לגובה: תמונה קופצת במהירות האור או הקול. לא הייתה תוכנית אקטואלית שלא גרמה לנו לחשוב שהיא נועדה דווקא לציבור האילמים-חרשים: רק שפתיים נעות נראו על המסך.

אני זוכר שפעם, באחת הקפיצות של התמונה, ניגשתי לטלוויזיה וחבטתי בה בחלק העליון. לפתע צרח עלי אחי: "השתגעת, תחבוט בצד שמאל או ימין, כי חבטה למעלה מקפיצה את התמונה במהירות הרבה יותר גדולה". בהזדמנות אחרת, כאשר בארץ נפוצו שמועות על כך שחיים יבין הוא גידם רגל ימין, ביקשה ממני שכנתי אסתר בן חמו ז"ל, בערבית מרוקאית, לסובב את הכפתור שמרים את התמונה כלפי מעלה, כדי לראות שאכן חיים יבין הוא גידם.

בזכות הטלוויזיה, רגליי וידיי נעו המון בילדותי ובנערותי. לא מתוך רצון, אלא מחוסר ברירה: כל התקלות האפשריות עלי אדמות היו בטלוויזיה שלנו. הכיתוב "סליחה תקלה" נראה על המרקע (אז, אגב, עדיין לא הומצאה המילה "מרקע") כל חמש-עשר דקות. במקרה הטוב. במקרה היותר טוב, כאשר התקלה התארכה מעל המצופה, זכינו לשמוע "שיר לשעת ביניים", כלומר בין תקלה לתקלה. לרוב היו אלו שירים שהושמעו מפיהם של אריק איינשטיין ושלום חנוך, או יורם גאון ואריק לביא. לפעמים גם יפה ירקוני ושושנה דמארי זכו להשמעה. השירים, כמובן, מעולם לא זכו להישמע מההתחלה ועד לסוף, כי תמיד התגברו על התקלה בית אחד לפני סוף השיר... היו גם מקרים שבהם הודיעו, פתע פתאום וללא התראה מוקדמת, אם לא נחשיב תקלה ארוכה שלא ניתן להתגבר עליה כסוג של התראה, "כאן הגיעו שידורינו לסיומם. לילה טוב וליל מנוחה מירושלים". לך עכשיו תחפש לך עיסוק בשעה עשר ורבע בלילה...

הטלוויזיה ההיא, שחור לבן בחיים של הרבה שחור, העניקה לנו גם כמה רגעי נחת. בעיקר כשצפינו בתוכניות כמו "סמי וסוסו". "אבו טאנוס" עם ז'ק כהן ולילית נגר. "ד"ש עם שיר" בערבית. פופאי המלח המביס את פלוטו ומשיב לעצמו את אהובתו אוליב. גם פסטיבל הזמר המזרחי, שהמנחה שלו ורוב הזמרים שנטלו בו חלק היו אשכנזים, העניק לנו כמה רגעי נחת. גם רגעי צחוק ומבוכה. מישהו זוכר שפעם, באחד הפסטיבלים, זכה הזמר ששון קוסובסקי, לימים ששי קשת, במקום הראשון בשירו "שישו ושימחו בשמחת תורה..."? דחילקום, לא כל ששון הוא גבאי העירקי!!!

אבל היו גם רגעים שחורים. כשירון לונדון עלב בניסים סרוסי בתוכנית "טנדו" וכיוון יותר למזרחיותו. כשגולדה מאיר ביטאה את דעתה על המזרחים כאשר אמרה על "הפנתרים השחורים", שלטעמי ייצגו, לפחות בתחושה ובאנדרגראונד, את כל המזרחים אז בארץ, "הם לא נחמדים". כאשר כל השבוע "הפציצו" אותנו בקונצרטים וברגעי חזנות, אבל את זוזו מוסא ולהקתו טרחו (כן, הייתה זו בשבילם טרחה) לשדר רק במוצ"ש ורק בשעות שהיינו בבית הכנסת או בבית עושים "הבדלה".