מהו "אוהל מועד"?

לאחר חטא העגל יצר משה רבינו מקום משלו מחוץ למחנה - "אוהל מועד". בפרשתנו, פרשת "קרח", ממלא אוהל זה תפקיד מרכזי, ולפיכך ראוי לבחון מה אנו יודעים עליו.

חטא העגל הביא להרחקת השכינה מישראל. לפי חז"ל, בעת מתן תורה קיבל כל אחד מישראל שני כתרים - אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע"; חטא העגל גרם לכך שהכתרים הללו ניטלו. מובן שאין הכוונה לכתרים ממש, אלא לפנינו רמז למעלות הרוחניות שהשיגו בני ישראל במעמד הר סיני, ואשר אותו איבדו כעבור 40 יום.

באווירה זו, משה עושה מעשה: "ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה, וקרא לו אוהל מועד, והיה כל מבקש ה' ייצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה... והיה כבוא משה האוהלה, יירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל ודיבר עם משה... ושב [משה] אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל" (שמות ל"ג, ז'-י"א).

אנו לומדים מכאן מספר מאפיינים של אותו אוהל מועד. הוא נמצא מחוץ למחנה; השימוש בו נעשה לפי שיקול דעתו של משה; באים אליו "מבקשי ה'" - ביטוי יחיד במינו בתורה, שמשמעותו לפי הפשט היא בעלי מדרגה רוחנית גבוהה; השכינה שורה עליו, אך לא באופן תמידי (וזאת בניגוד למשכן, עליו נאמר "כן יהיה תמיד - הענן יכסנו"); יהושע הוא המופקד על המקום ועל ניהולו השוטף (חז"ל אומרים שהוא אפילו שימש כמנקה).

מינוי הזקנים ומעשה מרים

מבין שש הפעמים בהן נזכר אוהל מועד בתורה, שלוש הן בפרשת "בהעלותך". כאשר ה' מורה למשה להכין חצוצרות "למקרא העדה ולמסע את המחנות", הוא מציין שאחד מייעודיהן הוא "ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה אל פתח אוהל מועד. ואם באחת יתקעו, ונועדו אליך הנשיאים ראשי אלפי ישראל" (במדבר י', ג'-ד'). כלומר: אוהל מועד הוא המקום בו מכנס משה את ראשי העם לדיון בענייני הציבור.

מינוי שבעים הזקנים נעשה גם הוא באוהל מועד. כך נאמר בציווי: "ולקחת אותם אל אוהל מועד והתייצבו שם עימך. וירדתי ודיברתי עימך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" (במדבר י"א, ט"ז-י"ז). ובביצוע: "ויאסוף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות האוהל. וירד ה' בענן וידבר אליו... ויישארו שני אנשים במחנה, שם האחד אלדד ושם השני מידד, והמה בכתובים ולא יצאו האוהלה... וייאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל" (שם, כ"ד-ל'). שוב אנו רואים שמדובר באוהל שמחוץ למחנה ואשר השכינה יורדת עליו במיוחד.

גם מעשה מרים מתרחש באותו אוהל. לאחר שמרים ואהרון מדברים לשון הרע על משה, מצווה ה' על שלושתם "צאו שלושתכם אל אוהל מועד". וכבר ראינו, שעניין היציאה שייך לאוהל הזה המצוי מחוץ למחנה. אילו הייתה הכוונה למשכן, המכונה גם הוא לעיתים "אוהל מועד", היה צורך לצוות על כניסה אליו, שכן הוא שכן בליבו של מחנה ישראל.

מרד קרח ועדתו

כאמור, בפרשתנו יש לאוהל זה תפקיד חשוב. משה מציע לקרח ועדתו את מבחן הקטורת על-מנת לראות במי בחר ה': הם ואהרון יקטירו קטורת לפני ה', ומן השמים יוכיחו מן נבחר. אך קרה ואנשיו לא באים "לפני ה'" כפי שאומר משה אלא "ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אוהל מועד", ואז "ויֵרָא כבוד ה' אל כל העדה" (במדבר ט"ז, י"ט). שני סימנים מלמדים שהיה זה אוהל מועד של משה ולא המשכן. האחד - טכני: לא סביר שבשטח הקטן שבכניסה למשכן יכלו להיכנס מאות אנשים. השני - מהותי: כבר ראינו שבאוהל מועד השכינה מתגלה לעיתים מזומנות; אם היה מדובר במשכן, לא היה מקום לביטוי "וירא כבוד ה'", שכן השכינה נמצאת בו באופן קבוע.

למחרת, לאחר שקרח ועדתו נבלעים באדמה ומקטירי הקטורת נשרפים, מגיעה התלונה החמורה ביותר של בני ישראל בכל 40 שנות המדבר: "וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרון לאמר: אתם המיתם את עם ה'. ויהי בהיקהל העדה על משה ועל אהרון, ויפנו אל אוהל מועד והנה כיסהו הענן, ויֵרָא כבוד ה'. ויבוא משה ואהרון אל פני אוהל מועד" (במדבר י"ז, ו'-ח'). ושוב: אותם שני סימנים מלמדים שהיה זה אוהל מועד של משה - העניין הטכני של מקום הכינוס והעניין המהותי של גילוי השכינה.

לכאורה, הפסוקים הבאים סותרים הנחה זו. כאשר מתחיל ה' להשמיד את העם, מורה משה לאהרון: "קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם" - והרי המזבח מצוי במשכן ולא באוהל מועד. אלא שעיון מדוקדק יותר מעלה שאין בכך קושי, אלא דווקא חיזוק להנחה שהצבנו. עד שאהרון מוליך את הקטורת לתוך העם, כבר מתים 14,700 איש. אילו אהרון ומשה היו ניצבים במשכן בתחילת המגיפה, אהרון היה מספיק לעצור אותה הרבה יותר מהר ועם הרבה פחות קורבנות. העובדה שמתו כה רבים מלמדת, שעבר זמן מה - משום שהם היו מחוץ למחנה.

הפעם האחרונה בה מופיע אוהל מועד היא בפרשה הבאה, פרשת "חקת". כאשר העם מתלונן על מחסור במים, נאלצים שוב משה ואהרן לנוס אל פתח אוהל מועד, ושוב מתגלה אליהם שם כבוד ה'.

בין הציבורי לפרטי

מה אנו יודעים על אוהל מועד מכל המקורות הללו? את המאפיינים שלו ראינו כבר לאחר חטא העגל, ויתר האזכורים מאוששים אותם. אך מהו ייעודו של אוהל זה? לאור הפסוקים ניתן לומר, שהוא משמש לצרכיו של משה המצויים על הגבול שבין הפרטי לציבורי.

את התורה המיועדת לכלל עם ישראל, מקבל משה במשכן. סביר להניח שאת חייו הפרטיים הוא מנהל באוהלו. אך מה על ענייני ההנהגה הנוגעים לכלל ישראל? האם זהו עניין פרטי או ציבורי? במוסר הפוליטי של ימינו, השאלה הזו בכלל אינה עולה. הרי אנו יודעים שפוליטיקאים משתמשים לצרכים פוליטיים וגם לצרכים פרטיים ברכוש שהציבור מעמיד לרשותם. אך אצל משה זה כמובן שונה לחלוטין.

מצד אחד, ברור שמשה לא ישתמש במשכן לענייני הנהגה. המשכן הוא קודש ומיועד לעבודת ה' בלבד. מצד שני, אין לצפות ממנו שיעשה את זה באוהלו הפרטי, שכן גם למנהיג מגיעה רשות היחיד, ובוודאי שאין לפגוע בפרטיות של משפחתו. לכן, הפיתרון של משה הוא אוהל מועד.

מה מתרחש באותו אוהל? אנו רואים שמשה מלמד בו תורה את תלמידיו הנבחרים ("מבקשי ה'" שבראשם יהושע), הוא מכנס בו את ראשי העם, בו ניתנת הנבואה לשבעים הזקנים המסייעים לו, בו נענשת מרים על פגיעתה בכבודו של משה (ה' מתערב בכך רק משום שמשה הוא נביאו ועבדו, כלומר: יש פה עניין ציבורי ולא עניין אישי-משפחתי), ולשם באים המתלוננים על הנהגתו של משה.

ומה חושב ה' על הנהגה זו? התשובה ברורה לחלוטין. העובדה שהשכינה יורדת לאותו אוהל מלמדת, שיש בו קדושה. ומובן שזו נוצרת רק במקום הראוי לכך. נקיון כפיו של משה מביא לכך, שאוהל פשוט הופך לאוהל מועד; שמקום המפגש של ראשי העם הופך למקום השראת השכינה.