נסים ישעיהו - החטא הקדמון וספיחיו
www.nfc.co.il/archive/003-D-3863-00.html?tag=12-41-22 הרב נסים ישעיהו מביא לפנינו תיאור מרהיב של אוריינטציות יסוד אנושיות כפי שהמקרא מעלה אותם. ופרשנות השתלשלות האירועים התנכ"ית במאמר זה הינה עקבית ביותר בהצביעה על משחק גורמי יסוד אלה בהתפתחות ההיסטוריה הקדמונית.
ראשית באה ההבחנה בין מודעות טבעית - האדם הטבעי, או הפרא הקדמון והטהור בלשונו של הפילוסוף החשוב ז'אן ז'אק רוסו - ובין המודעות העצמית - זו המחושבת, המביאה לשיקולי תועלת, נזק ומוכוונת להגברת ההנאה והאושר העצמיים.
הרב נסים מראה כאן בתאור מעשה אמן - שכן זו היא גדולת התנ"ך, שלעיתים פסוקיו מעצימים את האמן והנשמה היתירה שבנו, בצד התבונה הגבוהה - כיצד כה טיבעי וברור נתיב החמס העולה מהחטא הקדמון והממלא את הארץ במלחמת הכל בכל, איש איש בשירות האינטרס העצמי בבחינת אין בלתו.
אחר מראה הרב ישעיהו את השתררות העקרון המנוגד - תחת עיקרון הפרוד בא עקרון האחדות. לשניהם משותף שהאל החי נדחק הצידה - לראשונה בטרדות המלחמה ואנרכיית הסאוב האין סופיים, אלה המחלישים והמפוררים. ובשנייה, לאחר המבול, בשרות תעצומות אנוש. שכן מה פשר "נעשה לנו שם"? מה פשר המגדל החותר להגיע לשמים? תחרות האדם באל, ושם חילופי לשם ה' - האדם כאלוהים, ממש ברוח ניטשה, הפוסט מודרניסט המודרני הראשון.
ולמעשה, כעולה מהכתוב, השאיפה להווצרות מידה אחת לכל - הסטנדרטים שקובע האדם וגחמותיו, ללא זיקה לסטנדרטים אוביקטיביים.
שכן בשפה המדוברת ועל-פי השכל הישר, הביטוי "אנשים שאין להם אלהים" מורה על היעדר סטנדרטים אוביקטיביים כלשהם, בבחינת "הכל הולך", והיעדר תחושת אחריות עמוקה על-פי רוב ביחס למציאות וממשותה וחוקיה המופלאים (ראה נושא הסדר המופלא של עולמו של הבורא המועלה בספר איוב). דהיינו האדם קובע חוקים שרירותיים ותלויים באוויר המשתנים על-פי גחמותיו וכיד רהבו, ללא יראת כבוד בפני טבע הדברים מחוץ לו.
אכן בדין הצביע הרב ישעיהו על כך שמדובר כאן בסוג של שחיתות. למעשה זהו סוג של מעין מונותאיזם אנושי - מהות אנושית יחידה (נעשה לנו שם) כתחליף לאלהים יחיד.
מה שעולה מכאן להבנתי הינו גם כי העונש - הפיזור והרב לשוניות - מגלם בין היתר גם את ריבוי האלילים של הגויים המתפצלים והמתפזרים מול "עם נבחר" יחיד הקורא בשם ה' - עם ה', זה שיווצר מאוחר יותר בתקופת אברהם. כל זאת רק בכדי שחלק נכבד של האנושות ישוב ויתאחד תחת המונותאיזם אחרי פורענויות הרבה שהמיט על עצמו ופריעה ברברית באותו עם בחירה שנשאר יחודי, מלוכד ונבדל גם מעבר לפיזורו במקומות רבים (מופת לנטייה ללכידות תחת שם ה', זו שגם הפיזור הפיזי אינו שובר אותה) ובעל "שם" אמיתי.
זאת לאחר שאף שתי הדתות המונותאיסטיות (ואולי אף עם השם יתברך) עברו, יתכן, שלבים נמוכים - אולי לקראת דורנו בו עם ה' היחודי ישוב לארצו, ובוא תקופה בה אף האפיפיור בשנת 2000 קורא ליהדות "אחותנו הבכירה". האם נכונו לנו עוד רגעים גדולים?
