האייתולות מוכות בעידן אובמיזציה?

כשההיסטוריה מכה המומחים שוגים

כשם שרוב המומחים נכשלו בניסיון לחזות כי מועמד כהה עור ייגבר על הגברת הראשונה ועל גיבור המלחמה המקומיים בקרב על הנשיאות בארה"ב, כך שוגים מומחי אירן למיניהם, כאשר מכנים את המתחולל היום באירן עניין לא מהפכתי. עידן האובמיזציה מראה כי העולם מתבגר אזרחיו דורשים את שאמורים הם לקבל. עידן המידע והפתיחות הביא לפתיחות העולם כולו, אפילו במקום חשוך כמו אירן. מדובר בעניין של זמן עד שמהפכת תומכי מוסאבי באירן תושלם, לא ניתן לעצור את נחלי אזרחי אירן המבקשים להצטרף גם הם למשחק הדמוקרטי. גם הם מבקשים לחיות בעידן בו מכהנים נשיאים כהי עור במעצמות לבנים, מנהיגים ערביים שמבקשים שלום ואזרחים שיכולים למחות מבלי שייהרגו.

עידן האובמיזציה מתחיל להיסדק?

החשש הכבד הוא מגודל הציפייה - אובמה מבקש לעשות סדר עולמי חדש, לא פחות מכך.

כאשר מתחוללת לה מהפכה ללא רשות אמריקנית, נראה הדבר כאינו מחמיא "לעל-יכולתו” של אובמה.

להרוג זבובים בשידור חי הוא יודע (ומרשה לעצמו), אך לעזור לאזרחי אירן המבקשים סיוע מהעולם הדמוקרטי - לא. הדרישות מרחיקות הלכת שהציבה ארה"ב במקומות רבים (מדי) בעולם, הביאה אותה למצב של אין ברירה, כעת, היא תהיה חייבת להגיב למאורעות באירן. אחרי הכל, ארה"ב מבקשת להיות עם כל העולם הנאור, לכן היא חייבת להגן על בניה - תומכי מוסאבי.

תגובה אמריקנית בקול עמום

היה נדמה כי אנשי אובמה תכננו וחשבו מראש כבר על הכל: ניצחון בלתי יאומן בבחירות, השתלטות מרשימה על בעיית המשבר הכלכלי-העולמי (או לפחות יחסי הציבור לכך), כניסה מרשימה לעולם הערבי בדמות נאום שהגדיר מחדש מהי דיפלומטיה ציבורית של נאום אחד וארגון מחדש ליחסי עם ישראל, אך את המהפכה המתהווה כיום באירן, האמריקנים לא חזו ולא התכוננו אליה מראש. תגובת אובמה לפרעות באירן הנה בחינת הפתע הראשונה שלו, שגובה הציון בה יהיה נקודת בוחן קריטית לכושרו היישומי כנשיא ארה"ב. במילים אחרות, תגובתו תשקף את המרחק בין מדיניות החוץ היומרנית שלו, שהשתקפה בנאומו הקהירי מלפני שבועיים לבין המציאות, הטופחת על פני הבית הלבן. פער זה יקבע את הדימוי המתהווה של הנשיא האמריקני הצעיר שיונצח לכהונתו. ממה שניתן לראות עכשיו, תגובתו נעשית בקול עמום וחלוש, עד שקשה ממש לשמוע אותה, קצת מאכזב מנשיא כה שאפתני. אובמה אמור לזכור כי ההיסטוריה האמריקנית הוכיחה בעבר כי לא מספיק נשיא דמוקרטי, צעיר, נאה ומבטיח כמו קנדי, אך גם לא מספיק נשיא שאפתני, יומרני ואידיאליסטי כמו וילסון. העולם זקוק לשילוב ביניהם, דיבורים יפים שמגובים במעשים.

שיעור היסטורי לפלשתינים - בגרות

הבגרות שמופגנת בקרב תומכי מוסאבי מזכירה כי למשל כאשר "כנופיות הטרור של יאיר שטרן" (לח"י) נלחמו בבריטים בברוטאליות ואלימות להשגת עצמאות ישראלית, צדקת דרכם הייתה כאשר ידעו מתי להפסיקה או במילים אחרות, להתבגר. מהפכות הדמוקרטיה שהתחוללו בעולמנו המודרני נגזרו מבגרות הקבוצה הפוליטית, כלומר, העם התחיל לבקש, לדרוש ולצעוק לחיים טובים, שקופים וחופשיים יותר. גם כאשר הוגי תנועות ההשכלה במאה ה-19 ביקשו בזמנו להזהיר מפני הסכנות האורבות לפרט ולכלל במדינה, הם הסתמכו בעיקר על האקטיביות של האנשים, אשר להם הכוח לשנות. נקווה כי במקום להשקיע את האנרגיות הפלשתיניות באמירות הסברתיות כי ההכרה הישראלית בצורך במדינתם איננה יאה עבורם, לשם שינוי, יעביר העם הפלשתיני את מקורותיו לצעקה רמה בדרישה חזקה יותר, בקול רם יותר לשינוי מנהיגותי בשטח מחייתם, אם רוצים מדינה יש להתנהג כמו אזרחים.

לטובת ישראל?

קשה היה לבקש תזמון טוב יותר להסתת הזרקור המאשים מישראל מאשר מהפכת תומכי מוסאבי באירן.

דווקא עכשיו, כדאי לישראל לנצל את השעה ולהכין את שיעורי הבית הנדרשים. לא תחזור עוד הארכת זמן שכזו. אך מדובר בהימור מסוכן - מצד אחד, חולשתו ושטניותו של אחמדינג'אד, מחזקת את היותו גורם מכשיל לשלום העולמי ובכך מבליטה פחות את אשמתה של ישראל. מן הצד השני, מוסאבי הוא גורם מתון יותר, המנסה להצטייר כמנהיג אירני עם נטיות מערביות, אשר עלולות לנטרל את הדומניזציה של אירן, להחליש את היותה גורם מכשיל לסדר העולמי ובכך, להחזיר את הדחיפות לישראל ולפלשתינים.

במצב שכזה, ישראל עלולה שוב לעמוד מול הלחץ האמריקני ואולי גם של האירופי והערבי (מצרי בעיקר) שיצטרפו בהמשך. טוב להוביל שינוי, בייחוד כעת.