אמור מעתה: "פגרת הורות"

הצעת החוק כולה, למעשה, אינה משנה דבר, למעט את הטרמינולוגיה. אך טרמינולוגיה זה הרבה. היפותזת ספיר וורף בבלשנות קובעת כי קיים יחס ישיר בין הקטיגוריות הלשוניות של השפה בה אדם מדבר, לבין האופן שבו אותו אדם מבין את העולם ומתנהג בו¹. זו הסיבה שהשליטים ב-"1984" התעקשו כל כך על ה- newspeak, וזו הסיבה שמכונני התנועה הציונית כוננו, בשנות העשרים של המאה העשרים, ספרות חדשה בה היהודי החדש הקשור לאדמה, מככב בסיפורת עברית חדשה אשר מתרחשת במושבים, בקיבוצים, על שפת הכינרת ובמחתרות (אם להתייחס לסיפורת שנות הארבעים והחמישים).

הצעת החוק של ח"כ עתניאל שנלר אינה משנה דבר במעשה, אלא מתמקדת בשינוי השפה, וזאת בכדי שתודעתנו תתעצב לאור הקטיגוריות החדשות שלה: לא עוד "אישה מניקה" אלא "הורה מניק" (כדברי הצעת החוק, לא משנה שה- newspeak הזה מנוגד לטבע!). לא עוד "לידה" אלא "הורות". חוזרים, במובן מסוים, לימי החסידה אך לא מטעמים של טהרנות מינית, אלא מטעמים של 'ניטרליות מגדרית'. האמנם ניטרליות מגדרית מקדמת שוויון?

התפיסה הסכמטית ביותר של הערך החוקתי "שוויון", גורסת כי בכדי לזכות בשוויון על בני האדם להיות שווים תוך טשטוש זהותם. זה מה שהוביל את בן-גוריון בראשית ימי המדינה לאיין, להעלים ולעקר זהויות אתניות-עדתיות בכור ההיתוך של הצבר הישראלי, של "שרוליק" (כפי שהגדיר אותו, כ-19 שנים מאוחר יותר, קריקטוריסט השבט של ימי-הנצחון, דוש). אך ברעיון ולפיו שוויון דורש טשטוש זהות, יש משום אפליה מובנית, כי הוא מאפשר רק לבעלי הזהות השלטת, לזכות בשוויון, כי הם נחשבים כ'ברירת המחדל'. במה דברים אמורים? בחברה שלנו 'גבר' הינו הגדרת המחדל, ואישה היא ה'יוצא דופן'. על כן יש "רפואת נשים" (כי נשים זה החריג לכלל) אך אין "רפואת גברים" (זו פשוט 'רפואה'). על כן מילון אבן-שושן מגדיר גבר כ"איש" / "אדם", ואישה כ"רעיה" / "אשתו של איש". כי גבר נתפס כברירת המחדל. השוויון-הנסמך-על טשטוש הזהות, בפועל, במסווה של דוקטרינת "זכויות אדם", מבנה את המוסדות החברתיים, את החוקים ואת הנחות היסוד החברתיות 'המובנות מאליהן', על-פי עולמו של הגבר, ואינו מאפשר לנשים לזכות בנתח שווה בעוגת המשאבים החברתית, בשל השוני.

קת'רין מקינון, במאמרה, "שוני ושליטה: על אפליה מינית"², מבקרת את הגישה הסטנדרטית של 'שוויון לשווים'. לשיטתה, גישה זו נחזית כ'נאורה' ו'מתקדמת', אך הנחת היסוד המובלעת שלה דכאנית עד מאוד: הגבר הוא המודל, האישה נשרכת, הן לעניין הזהות והן לעניין השוני: הכל נמדד כאשר הגבר הוא הקריטריון, הסטנדרט: לשיטתה, זו גישה דכאנית במסווה של גישה נאורה: לפי הגישה הזו, המשפט לא יכול להעניק זכויות ל'נשים', כי אז תהא פה אפליה מגדרית, יחס מיוחד; הוא חייב להעניק את הזכויות לאנשים, קרי ל'גברים' ופועל יוצא הוא שכל זכות באשר היא, כדי שתינתן לנשים, חייבת לעבור קודם את משוכת 'הינתנה לגברים'.

מקינון גורסת שאין לטעון כנגד אפליה מתקנת: היא כבר קיימת, כלפי גברים, אולם רק כאשר הנשים דורשות את האפליה המתקנת, זו נתפסת ככזו.

בשנות השבעים של המאה העשרים העניקה חברת ג'נרל אלקטריק ביטוח בריאות שוויוני לכל עובדיה. הביטוח כיסה את כל סוגי המחלות, אך לא כיסה סיכוני הריון. קבוצת העובדות במפעל תבעה את חברת ג'נרל אלקטריק בגין אפליה, שכן הביטוח שהחברה העניקה לעובדיה לא כיסה סיכונים ייחודיים לנשים. בית המשפט העליון בארצות הברית, בפסק דין משנת 1976, קבע כי אינו מבחין בין נשים לגברים, הוא רואה "בני אדם", ואילו ניתן כיסוי ביטוחי לסיכוני הריון, נשים היו מופלות לרעה.

פסק דין הזה מציף מעל פני השטח את הניסיון לכפות שוויון מדומה על המציאות: בכדי ליצור מראית עין של שוויון – אשר דובריו הבולטים סבורים בטעות שתנאי הסף לו הוא טשטוש הבדלים – נוצר שיח אבסורדי: בפסק הדין ג'נרל אלקטריק דיברו על כך שלו גברים היו נכנסים להריון, כיסוי ביטוחי לסיכוני הריון היה מקיים את עקרון השוויון: בהצעת החוק של ח"כ עתניאל שנלר מעלימים את המילה "לידה" מתחת לפני השטח, וכמו פוטושופ של בחירות אשר מעלים את סממני הגיל (והותק הפוליטי) מציבים תחתיה טרמינולוגיה "ניטרלית" כביכול: "הורות".

שיא האבסורד הוא כאשר מדברים על "הורה" ש"מיניק" – והכל מתוך הנחה שרק כאשר נטשטש את ההבדלים בין המינים, נשיג שוויון, וכי ריטוש השוני בפוטושופ של שיח "ניטרלי" הוא – לכאורה – דרך המלך לשוויון. הצעת החוק של עתניאל שנלר, אם כן, אינה מקדמת שוויון בין המינים כמו שהיא קובעת כי בכדי שיתקיים שוויון מאולץ, על נשים להסיר את סרח העודף של נשיותן בכדי להתקבל כ'שוות': הס מלהזכיר את הטרמינולוגיה 'לידה', אשר מהדהדת לנו, כי ישנו הבדל תהומי, לפחות בעניין הבאת ילדים לעולם, בין גברים לבין נשים. ה'ניו ספיק' החדש הוא: הורות, כאילו ששני ההורים היו שותפים במידה שווה במעשה הזה, ולא חלילה, שהאישה נשאה הריון במשך תשעה חודשים, והתנסתה, "במקרה", באי אלו צירי לידה.

1. בנג'מין לי וורף "שפה, מחשבה, מציאות" הוצאת אוב-ז.ע.פ
2. קתרין מקינון, "שוני ושליטה: על אפליה מינית" בתוך קתרין מקינון – פמיניזם משפטי בתיאוריה ובפרקטיקה (עורכת דפנה ברק-ארז, תרגום מאנגלית: עידית שורר, 2005)