רצח רבין הוא אhרוע מצער בתולדות ישראל. מעטים הסבורים כי היה מוצדק, גם בקרב המתנגדים החריפים ביותר לדרכו, התבטאויותיו והתנהלותו הבעייתיים ביותר של רבין בתקופת הסכמי אוסלו. זהו רצח מצער במיוחד משום שרבין נבחר כראש ממשלה בבחירות דמוקרטיות, ולכן היה נציג העם כולו. הוא נרצח כנציגו הנבחר של העם, ולכן העם כולו מתאבל.
הסיבות והנסיבות האמיתיות של רצח רבין לא התבררו ולמעשה אינן נחקרות כלל. השמאל מטיל את האשמה כולה על הימין, ההסתה, המתנחלים, ומסרב לבחון את המשמעות העמוקה יותר של הרצח והבעייתיות הגדולה שבהתנהלותה של הממשלה הנבחרת שהובילה אליו.
השמאל מסרב להפיק לקחים ולשאול את עצמו לא האם הרצח מוצדק (ברור שלא), אלא את השאלה שהוא רגיל לשאול דווקא ביחס לערבים: מהיכן הגיעה השנאה הזו? כיצד תנועה פוליטית מתעלמת מהפגנות הענק השבועיות והספונטניות שהתנהלו בתקופת אוסלו של רבין, אשר העצרת הממומנת, המתוכננת והמשומנת שהתנהלה בכיכר רבין ב-95 הייתה אמורה להיות התשובה החד פעמית להן?
כיצד השמאל מתעלם מתחושת הבערה שאחזה בציבור, מתחושות מצוקה אמיתית שחוו מאות אלפים, ממחשבות על אובדן דרך וחוסר אונים פוליטי שהיו נחלת רבים, מהרגשת משבר אמון מוחלט בין רוב האזרחים היהודים והמדינה היהודית היחידה בעולם?
השמאל לא טרח מאז לברר, וכנראה גם לא יטרח, כיצד הביא את רוב העם למצב זה. האמון של העם ושיתוף הפעולה בין הצדדים הפוליטיים אינם מעניינו יותר. זאת, כאמור, למרות שהוא מומחה בחקר והאשמה עצמיים כאשר מדובר באלימות של ערבים המופנית כלפי יהודים.
עטוף ומוגן על-ידי סיסמאותיו, בוחר רוב השמאל הפוליטי גם היום להמשיך בדיוק באותה הדרך שגזרה פירוד מוחלט בינו ובין הימין הציוני. הוא משתמש ביום הזכרון של ראש ממשלה (שהיה, כזכור, של כלל העם) לעשיית תעמולה פוליטית, והופך את האבל לא רק לזול, אלא בעיקר לפרטי. הוא משתמש ברצח רבין כדי להשתיק את הימין ולמנוע דיון.
השמאל, שידע בעבר להתדיין ולהבין את ההשקפות הממלכתיות השונות, הפך למטיף. הוא ממשיך להטיף, בחסות הרצח, ל"שלום" שלא בא, ומנסה להעמיד את הציבור בישראל בפני דילמה מדומה: אתה בעד השלום (ואבו עלא, כפי שנאם פרס) או בעד רצח רבין (ויגאל עמיר).
זוהי טעות קשה, טעות המזכירה את ההתבטאות האומללה של רבין לאחר פיגוע טרור רצחני באיו"ש כי הוא "ראש ממשלה של 98% מהעם" (כלומר, לא של מתנחלים). השמאל נותן את ההרגשה כי הוא אינו מסוגל להתפשר, ולכן כי לא יהיה מסוגל לנהל ממשלה ומדיניות מאוזנים.
השמאל אינו מסוגל להתפשר, משום שמן הציונות הפרגמטית לא נותר אצלו דבר. היום השמאל "אידאולוגי". זהו שמאל של "שלום בכל מחיר". שמאל שמוכן, למען האידאלים שלו, להקריב כמה "קורבנות שלום". שמאל "אידאליסט". שמאל אשר מעדיף שזכר רבין, שהיה בכל זאת אדם ממלכתי, ייעטף וייכרך בתכריכי הזכרון של תנועות כשלום עכשיו והסרבנים.
היום ברור כי יוזמי הסכם אוסלו שאפו למדינה פלשתינית, אולם לא נשכח כיצד במשך שנים הם הונו את הציבור באשר לתכלית ההסכם המדורג. כאשר פרס נאם השנה מעל כיכר רבין בעצרת הזכרון כי הימין אימץ את האידאולוגיה של השמאל - יצירת מדינה פלשתינית (פחות או יותר) בגבולות 67, הוא הזכיר לכולם כי הוא וחבריו הונו לא רק את הציבור אלא כנראה גם את רבין עצמו באשר למטרה הסופית של ההסכם.
רבין, בנאומו האחרון בכנסת, התבטא הן נגד מדינה פלשתינית והן נגד חזרה לגבולות 67 (כפי שהזכיר השבוע אמנון לורד). פרס, ושופרי השמאל הגאים בנאומו הפוליטי (שהגיע סוף סוף) על "שתי מדינות לשני עמים", מבזים את זכרו ואת פועלו של רבין בנכסם אותו לצרכיהם הפוליטיים הנקודתיים (והקיצוניים ביחס לרבין ולדעותיו).
בעומק העניין עומד שינוי מעניין שחל בשיח הפוליטי הישראלי בשנים האחרונות. יודעי דבר טוענים כי כשלון המשא-ומתן בין ישראלים לפלשתינים נעוץ בכך שהוא מתנהל בשני רבדי שיח שונים. הישראלים פרגמטים ומחפשים הסדר, ואילו הפלשתינים דורשים צדק. אלא שהתמונה חסרה. גם השמאל הישראלי הפך לדורש צדק היסטורי (על-פי תביעת הערבים כמובן), ובוחר את שותפי השיח שלו על-פי דרישת צדק אבסולוטי זו.
דרישה זו, כפי שהיא הופכת את הפלשתינים ללא-ברי-שיח מבחינת הישראלי הממוצע (ולהפך), הופכת בעיני השמאל את הישראלי הממוצע ללא-בר-שיח (ולהפך). בפראפרזה על דברי פרס, אולי כדאי לעם לחכות עד שגם לשמאל תקום הנהגה מתונה, הנהגה שבאה "לעשות עסקים" (עם הימין), הנהגה שתחשוב על הסכסוך כישראלי-פלשתיני, ולא כימין נגד שאר העולם (זו אינה קלישאה - שכן אנשי שמאל רבים מסיתים היום בפועל נגד ישראל בעולם).
דרישה זו מביאה את אנשי השמאל לחוסר יכולת להבין או אפילו לדון בהשקפות שונות ולבחון באופן ביקורתי את רעיונותיהם. זוהי תופעה חדשה למדי של השמאל הישראלי, המנוגדת למסורת הפרגמטיזם והפשרה הפוליטית המפא"יניקית. כמובן שתוצאתה היא גם חוסר יכולת להתפשר ולוותר. בכך כובש השמאל שער עצמי. הוא ניזוק מבחינה פוליטית ומשלם וישלם את המחיר בקלפי.
גם תרבות הדיון הנפסדת הפושה במקומותינו, לא רק אצל אברהם בורג ועמרם מצנע התגרנים, אלא גם ברמה העממית ביותר, היא תוצאת הלך הרוח שהוצג כאן. וללא תרבות דיון רצינית, המתנה תרבות של אזרחות פעילה ואינטרס לאומי ברמת הפרט, הדמוקרטיה הופכת למסוכנת יותר מאריסטוקרטיה או מונרכיה. היא הופכת לאנארכיה.
אבל לא רק השמאל משלם מחיר. את המחיר נשלם כולנו. פוליטיקה שאין בה דיון, שאין בה פרגמטיזם, שבה צד אחד פוסל א-פריורי כל נימוק, הסבר וטיעון של הצד שכנגד (רק משום שהוא הצד שכנגד) היא פוליטיקה מדומה. היא פוליטיקה חסרת אחריות לאומית. היא פוליטיקה שתסכן אותנו לאורך זמן כאומה אחידה, בעלת יסודות משותפים ומטרות משותפות, הגוברים על השונה והמבדיל. היא פוליטיקה שתהפוך את השמאל לסוכן זר במדינה (תהליך שכבר התחיל ומצוי בתאוצה).
בסתיו 1996 הקדיש כתב העת לפילוסופיה 'מטאפורה' את הגליון לרבין. הפרק הראשון בכרך זה הוא שיחה של מערכת כתב העת עם מרסלו דסקל, שהיה דיקן הפקולטה למדעי הרוח ונחשב למומחה עולמי בענייני פולמוס, דיון וויכוח. בין שאר פרפראות, קלישאות פילוסופיות, מילים וגבבות לרוב (המנוסחות בנופת צופים), ולאחר שהסביר כי פולמוס וויכוח הם תנאים הכרחיים לדמוקרטיה (טענה שאנו מסכימים עימה בחפץ לב), חושף דסקל את חזונו.
"אני רואה את ההתרחשויות של הרצח ואחריו", הוא קובע, "כדבר שפותח, שמרחיב את הקהילייה שאני חלק ממנה... העובדה השלילית בעבור אחדים, או חיובית לגבי אחרים (בשבילי חיובית), היא שהרצח היה מכת מוות למיתוס הסולידריות היהודית.... [הרצח] הראה שסולידריות יהודית אינה קיימת. זאת אומרת שהקהילייה הרלוונטית אינה הקהילייה היהודית. וברגע שסימן האחדות קיבל את מכת המוות, הוענקה לגיטימיות להגדרה אחרת של הקהילייה, הכוללת את האזרחים הערבים." [כל ההדגשות אינן במקור].
כן. ממש כך. הקהילייה החדשה, למי שלא הבין או מסרב להאמין, לא כוללת את הימין, בעיקר הדתי, וכן כוללת את הערבים. הקהילייה הזו, למי שממאן להבין את הכתוב, מסמנת את גבולות השיח של השמאל. היא קובעת מי אינו בר שיח. רק אזכיר שמדובר בתקופה בה העבודה הייתה בראשות הממשלה, ונראה היה שהיא גם תישאר כך, כך שהחזון, מבחינת דסקל, אינו חלום באספמיה. גם פיגועי הטרור המזעזעים של אותה תקופה לא גרמו לדסקל לשקול מחדש את גט הכריתות ל"בני השיח" המדומה (המיתולוגי) והבריתות החדשות שהוא כורת עם "בני השיח" החדשים.
ישנה כאן עדות מצמררת ותיאור מדויק של התהליך התודעתי שעבר השמאל ביחס לגבולות השיח שלו. ניתן לקבוע כי חזונו של דסקל התגשם. השמאל היהודי היום הוא בר שיח רצוי לערבים והם ברי שיח רצויים לו, אך עם רוב עמו שלו הוא איננו מעוניין לתקשר, משום שזה מתנגד לו פוליטית. הוא אינו מקשיב, ואינו מעוניין להקשיב. גבולות קהיליית השיח שלו מסומנים היטב.
