עתידו של בית הדין לעבודה נתון במחלוקת בציבור.
יש הסבורים שראוי לבטל את מעמדו של בית הדין לעבודה כערכאה שיפוטית נפרדת, ולשלבו בתוך המערכת הרגילה של בתי המשפט, ומולם ישנם אחרים - בעיקר כאלה המייצגים את האינטרסים של העובדים - המצדדים בשימור מעמדו העצמאי של בית הדין במתכונתו הנוכחית כערכאה נפרדת מחוץ למערכת בתי המשפט הרגילים.
על רקע המחלוקת הזו מונתה ועדה ציבורית שתדון בגורלו של בית הדין לעבודה.
כיושב ראש הוועדה נבחר שופט בית המשפט העליון (בדימוס) יצחק זמיר. עצם מינויו של שופט בית המשפט העליון לכהן בראשות הוועדה מלמד, כמובן, על חשיבות העניין האמור להתברר בפניה.
השופט זמיר סיפק לאחרונה ראיון לאחת מתחנות הרדיו והרגיע אותנו באלה המילים: "את שואלת אותי אם יש לי דעה מוקדמת ומגובשת? התשובה היא בהחלט לא! בהחלט לא! אני בדרך כלל, את יודעת, גם כמורה למשפטים וגם כשופט לשעבר, ניגש לעניינים ללא דעה מוקדמת ומגובשת, ואם היתה לי דעה כזאת, לא הייתי מקבל על עצמי את התפקיד מלכתחילה…".
נרגענו. הוועדה החשובה הזו נתונה בידיים טובות ומהימנות.
אלא שפתאום - מעשה שטן - שלף מאן דהוא קלטת וידאו המתעדת את יצחק זמיר - אותו זמיר עצמו - ובפיו הדברים המלומדים הבאים:
"תמיד הייתי סבור שיש הצדקה לערכאה מיוחדת לענייני עבודה. הייתי סבור אז, כפי שאני סבור היום, שהדרך הנכונה להקים זאת, היא כמחלקה מיוחדת בתוך בית המשפט הכללי, ואני לא הייתי היחיד שחשב כך אז ולא היחיד שחושב כך היום. אני - אבל זה כמובן עניין של הערכה, לא רוצה לומר נבואה - אני מאמין שזה רק יקדם גם את המעמד של השופטים בנושא הזה, וגם את הטיפול בענייני עבודה".
נחזור על דבריו הראשונים של זמיר למראיינת ברדיו:
" את שואלת אותי אם יש לי דעה מוקדמת ומגובשת? התשובה היא בהחלט לא! בהחלט לא!...".
פניות ודרישות אל השופט זמיר שיפסול עצמו מכהונה בוועדה - נוכח דבריו אלה - נידחו על ידו על הסף.
מיהרו חכמי משפט למיניהם לתרץ הקושיה והסבירו בפילפול כלשהו, שיש להבחין בין דעה קדומה לדעה קודמת: דעה קדומה אכן מחייבת פסילה, אלא שהשופט זמיר הביע כאן אך דעה קודמת, וזו- אינה מטילה בכהונתו רבב כלשהו.
והנה מתברר שגם בעל הדבר, יצחק זמיר - בהיותו שופט - התייחס באחד מפסקי הדין המעניינים שלו אל אותו פילפול עצמו:
"יש מקום להבחין בסוג זה של מקרים בין דעה קודמת לבין דעה קדומה. רק כאשר דעה קודמת הופכת להיות נחרצת וסופית, ללא אפשרות סבירה של שכנוע ושינוי, הרי היא דעה קדומה. ורק דעה קדומה יוצרת אפשרות ממשית של משוא פנים שיש בה כדי לפסול שופט".
הנה כי כן, דעה קודמת - כאשר היא נחרצת דיה כמתואר לעיל - משנה את עורה והופכת לדעה קדומה המחייבת פסילה.
ובהמשך פסק דינו קובע זמיר:
"שופט מקצועי ימנע עצמו מלשבת בדין… ואף לא ימתין עד שיתבקש לכך על ידי בעל דין…. גם כאשר יש לו דעה קודמת בנשוא הדיון המגיעה כדי דעה קדומה".
ובכן, האם דעתו המנומקת לעיל של השופט זמיר - המצדד בעקביות בשילוב בית הדין לעבודה בתוך מערכת בתי המשפט הרגילים - אך דעה קודמת היא, או שמא היא כבר נחושה דיה כדי שתיחשב דעה קדומה? ישפוט הקורא!
אבל השופט זמיר קובע באותו פסק דין דבר מה נוסף:
"יש מקרים נדירים, בהם דברים שהתרחשו באולם המשפט, אף כי אין בהם עילה לפסול את השופט בשל משוא פנים, העכירו את האווירה עד כדי כך, שקשה מאד יהיה להמשיך ולנהל את המשפט כראוי. במקרים כאלה, הגם שסומכים על השופט כי יוכל להמשיך ולנהל את המשפט באופן אובייקטיבי, אין זה רצוי שיעשה זאת: אם בשל מתח רב שנוצר, אם בשל פגיעה קשה במראית פני הצדק, ואם בשל טעם אחר שיש בו כדי להכביד מאוד על ניהול המשפט באופן תקין. או אז יכול השופט לומר לעצמו כי, אכן, אין הוא מנוע לפי הדין מלהמשיך בדיון, ואף-על-פי כן, עדיף שימשוך את ידו מן הדין: הדין אינו פוסל אותו, אך הוא עצמו רואה לנכון להעביר את ניהול המשפט לידי שופט אחר, לטובת העניין".
ובכן, האין כאן לפנינו אחד מאותם מקרים המחייבים - "בשל פגיעה קשה במראית פני הצדק" כמו גם "לטובת העניין" - שהשופט זמיר ימשוך ידיו מכהונה בוועדה החשובה הזו?
יצחק זמיר - אנחנו בטוחים - יודע היטב את התשובה לשאלה הזו.
כן, ונותרה שאלה נוספת מטרידה ומדאיגה:
היתכן ששופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר - בדבריו הנחרצים למראיינת ברדיו - נכשל באי אמירת אמת ובהטעיית הציבור? יראה הציבור וישפוט (ללא דעה קדומה כמובן…).
הכותב הינו עורך דין.
