שלושה "איכה"

לימוד ממילים החוזרות על עצמן במקומות שונים בתנ"ך, הוא מאבני היסוד של מדרש הכתובים, ולמען האמת - גם של לימוד הפשט בהם. לעיתים מילה הסתומה במקום אחד, מתבררת על-ידי השימוש בה במקום אחר. ולעיתים הקשר בין ארועים רחוקים לכאורה מתברר באמצעות השימוש במילים דומות. כבר חז"ל עשו זאת פעמים רבות, ובדורנו בלטה בכך פרופ' נחמה ליבוביץ ע"ה ובולט הרב ד"ר מאיר גרוזמן יבדלח"א.

פרשתנו מספקת את אחת הדוגמאות הבולטות ללימוד מסוג זה, אם כי במבט ראשון הוא נראה תמוה. וכך אומרים חז"ל בתחילתו של מדרש רבה למגילת איכה: "שלושה נתנבאו בלשון 'איכה': משה, ישעיה וירמיה. משה אמר: 'איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם' (דברים א'). ישעיה אמר: 'איכה הייתה לזונה קריה נאמנה' (ישעיהו א'). ירמיה אמר: 'איכה ישבה בדד' (איכה א').

"אמר ר' לוי: משל למטרונה [=גברת נכבדה] שהיו לה שלושה שושבינין. אחד ראה אותה בשלוותה ואחד ראה אותה בפחזותה [=סטייתה מדרך הישר] ואחד ראה אותה בנילווה [=שפלותה]. כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלוותם - ואמר 'איכה אשא לבדי טרחכם'. ישעיה ראה אותם בפחזותם - ואמר 'איכה הייתה לזונה'. ירמיה ראה אותם בניוולם - ואמר 'איכה ישבה'".

מדרש תמוה, פירושים דחוקים

התמיהה על דברי המדרש עולה לנוכח העובדה, שהמילה "איכה" נזכרת בתנ"ך 17 פעמים - ומדוע מצאו חז"ל לנכון לייחד דווקא שלושה מקומות אלו? ר' שמואל יפה אשכנזי, בפירושו "יפה ענף", מסביר:

"משום שמילת 'איכה' נמצאת בהוראות שונות. לפעמים לתימהון על הדבר, שאי-אפשר אשר יקרה כזאת, כמו 'איכה אשא לבדי', 'איכה ירדוף אחד אלף'. ולפעמים לשאלה, לברר הדבר, וכמו דְבָרו 'איכה נהייתה הרעה הזאת'. ולפעמים לתמיהה ולהשתוממות, כמו 'איכה הייתה לזונה', 'איכה תאמרו חכמים אנחנו'. ולפי שהוראות אלה לא יצדק כאן [=השימוש במילה "איכה" בפתיחת המגילה], כי המעשה כבר נעשה ולא שייך להתפלא על שהוא מן הנמנע ושאי-אפשר להיעשות; וגם לא שייך לשאלה על בירור הדבר, כי הלא החורבן לעינינו הוא; וגם לא לתמיהה, כי כבר קרה כן אשר עיר רבתי-עם נשארה בדד עזובה וגלמודה, או מחרב אויב או ברעב ודֶבֶר וכיוצא בו.

"ולכן מביא את המשל משלושה שושבינין. ומשה אשר ראה את ישראל בשלוותם, שאל בלשון 'איכה' לתימהון, שאי-אפשר לאחד לשאת כל המשא אשר בעם הרב הזה. וישעיה אשר ראה את ישראל בפחזותם ובשבבותם, שאל בלשון 'איכה' לתמוה על ההתהפכות אשר בקרב ישראל, כי קריה נאמנה הייתה לזונה. וירמיה שראה את ישראל בהריסותם, אמר בלשון 'איכה' על הקינה או לתוכחה. וגם יש לומר, שבא להודיע לנו: אף שלשון שלושה נביאים אלה שווה, מכל מקום נפרדים הם בהוראותיהם".

לפי פירושו של הרב אשכנזי, המדרש אינו בא להראות את הדמיון בשימוש במילה "איכה" אלא דווקא להעמיד אותנו על כך שיש למילה זו שלושה שימושים שונים. אך קשה לקבל את פירושו. ראשית, בדרך כלל כאשר חז"ל דורשים את אותה מילה, הם באים להראות את הקו המשותף ולא את הקו המבדיל. אילו היו רוצים לסטות מנוהג זה, היו אומרים זאת במפורש. שנית, האבחנה שהוא עושה בין תמיהה (בדברי משה) לבין תימהון (בדברי ישעיהו) נראית דחוקה ומלאכותית. ושלישית, אם זו מטרת המדרש - מדוע בחר דווקא בשלושת המקומות הללו מבין ה-17 בהם מופיעה כאמור המילה "איכה" בתנ"ך?

ר' זאב וולף איינהורן, גם הוא ממפרשי מדרש רבה, הולך בכיוון הפוך: "הכוונה שכל שלושה אלו היה בדרך תימה ופלא, שנופל עליהם לשון 'איכה', שלא היה כמוהו בעולם - לא בשלוותה ולא בפחזותה ולא בניוולה, שהיה הכל בפלא שלשון 'איכה' הוא שאלה בלא תשובה". כלומר: המדרש מציין שלושה מקומות בהם המילה "איכה" משמשת לציון שאלה קשה וחסרת תקדים הנותרת ללא מענה.

אך גם לפירוש זה יש קושי. הרי במגילת איכה עצמה חוזר ירמיהו על שאלות דומות: "איכה יעיב באפו ה' את בת ציון, השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ולא זכר הדום רגלו ביום אפו"; "איכה יועם זהב, יִשְנֶא הכתם הטוב, תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות". אם חז"ל רוצים לציין שהחורבן מעלה שאלות חמורות, מדוע בחרו דווקא בפסוק הראשון של המגילה? מדוע לא ציינו את כל השלושה?

כאשר החברה והמשפט רקובים

לכן נראה לומר, שחז"ל לא עסקו בהיבט הלשוני של הפסוקים אלא במשמעותם ובקשר הפנימי שביניהם - ואת זאת ניטיב להבין אם נלך אחורה, מהסוף להתחלה. במילים אחרות: כדי להבין כיצד אירע ש"ישבה בדד העיר רבתי העיר", יש לראות כיצד "הייתה לזונה קריה נאמנה" ולחפש את השורש לכך ב"אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם".

המפתח מצוי ב"איכה" השני, זה שבדברי ישעיהו המשמשים כהפטרת השבת הקרובה. אם נקרא בעיון את פרק א' של ישעיהו, נראה שהנביא מדבר כמעט אך ורק על עבירות שבין אדם לחברו ועל הריקבון שאחז במוסדות השלטון של ממלכת יהודה בדורותיה האחרונים. בית המקדש הראשון חרב בשל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - אך רק לחטא השלישי שבין אלו יש זכר בפרק זה.

ישעיהו פותח בתיאור כללי של עזיבת ישראל את ה', החורבן שיבוא והתיעוב שחש ה' כלפי עבודת המקדש בידי חוטאים אלו. מכאן הוא עובר לתיאור פרטני של החטאים: "ידיכם דמים מָלֵאוּ... איכה הייתה לזונה קריה נאמנה, מְלֵאֲתי משפט, צדק ילין בה - ועתה מרצחים. כספֵך היה לסיגים [=המטבעות מזויפים], סָבְאֶך [=היין] מהול במים. שרַיִך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". רצח, הונאה, שחיתות, שוחד, משפט מוטה - אלו הם החטאים העומדים להביא את החורבן. וכנגד זאת, הגאולה תבוא כאשר "אשיבה שופטַיִך כבראשונה ויועצַיִך כבתחילה... ציון במשפט תיפדה ושָבֶיהָ בצדקה".

כעת נחזור ל"איכה" הראשון, זה של פרשתנו, ונקרא אותו בהקשרו: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם? הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם וַאֲשימֵם בראשיכם... ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמר: שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גֵרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלקים הוא".

ה"איכה" של משה בא כאשר הוא מתקשה לעמוד לבדו בלחץ המשפטים והמריבות בין בני העם, אך הוא רואה זאת בחיוב. במקום שישראל יקחו את החוק לידיהם, הם רוצים לקבל פסק דין. על-מנת להתגבר על העומס, הוא ממנה את השופטים ומציב בפניהם את עקרון היסוד של השוויון בפני החוק ובפני המשפט, ואת חובתם שלא לפחד מאיש - פרט לאלוקים.

הרי לנו התמונה במלואה, עם לקח ברור לדורי-דורות. משפט יעיל, צודק והוגן הוא היסוד לקיומה של חברה מתוקנת. כאשר השופטים ממלאים באמונה את תפקידם, זהו "איכה" של התקדמות ובניין. אך כאשר הם מתחילים ליטול שוחד ולהעדיף את ענייניהם של שועי העם על פני אלו של פשוטיו, זהו "איכה" של הפיכת הקריה הנאמנה לזונה. ומכאן, קצרה ואולי כמעט בלתי-הפיכה היא הדרך ל"איכה" של העיר החרבה והשוממה.