כאזרח שעוקב בדריכות רבה אחרי כל מהלכי הממשלה בפרלמנט שלנו, לאחרונה אני דואג מאד ממה שנראה כעריצות של הרוב הדמוקרטי. דומני שבהיסטוריה הקצרה יחסית בכנסת לא חווינו מראות אלה, אשר בינם ובין משטר דמוקרטי ופרלמנטרי תקין, אין דבר.
ראש הממשלה, ביבי נתניהו, שם לו כמטרה ראשונה במעלה לבצר את שלטונו הקואליציוני בהעברת חוקים בטיעונים של שיפור המשילות. ומה אנו האזרחים רואים ממקום מושבנו? נכון, כיצד מנוצל בדורסנות הרוב הקואליציוני אשר נוצר על-ידי תמיכת גוש הימין, לקידום חוקים פוליטיים ביניהם, למשל, "חוק מופז" או למשל להעביר בעקשנות בשנית את "חוק הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל" גם כאשר נחל מפלה בפעם הראשונה.
ואם נוסיף על כך שהוא כופה כמעט באונס ואיומים משמעת סיעתית עד כדי איום פיטורי שרים וסגני שרים, או להעביר חברי כנסת "סוררים" בעלי דעה אישית עצמאית ומוצקה מתפקידיהם בועדות השונות כדוגמת ח"כ מירי רגב, אשר התנגדה לחוק המע"מ. אכן זאת עריצות לשמה ויש סיבה לדאגה, כי מדובר בעריצות לקדם נושאים בעלי גוון פוליטי מפלגתי כאילו טובת המפלגה קודמת לטובת המדינה.
לו היה שם לו כמטרה בעזרת הרוב הקואליציוני שנוצר, בשיתוף עם מפלגת קדימה ושאר סיעות הבית, ליזום בדחיפות, למשל, את שינוי שיטת הממשל שהצורך בו זועק לשמיים, או שינוי שיטת הבחירות – ניחא; אך בוחר במקום זאת לבזות את הכנסת בדחיפת גחמות אישיות כדי להוכיח שהוא מקיים הבטחות מלפני הבחירות.
אנא, חברי כנסת יקרים, נבחרתם לייצג אותנו, הציבור. התעשתו והצביעו על-פי צו מצפונכם ובראייה שטובת המדינה קודמת לכל - פן יהיה מאוחר מדי!
