את שרוחש מתחת לפני השטח משך שנים רבות, עלה על פניו בהתבטאות ראויה לציון מפי אישיוות בכירה בפוליטיקה הישראלית. השר לעניינים אסטרטגים יעלון השווה את ארגון '
שלום עכשיו' והאליטות הישראליות לוירוס, ובמשתמע, למחלה מסוכנת המקננת בגוף החברה בישראל.
אין עוררין על כי קיימות עוולות וקילקולים בהתנהלותה של המדינה. אין גם חולק על הצורך המיידי בביקורת בונה ועניינית באשר לאותם קלקולים. חשוב יותר, מידת האזרחות הטובה בכל מדינה דמוקרטית מחייבת הפרט לשאת ולהרים קולו במדה ונחשף לדבר עוולה. גם אם לא בעוולות עסקינן, אלא בהתנהלות פוליטית זו או אחרת, הרי נשמת אפה של הדמוקרטיה הינה הרבגוניות של הדעות הקיימות ונפוצות בה והנישאות בחופשיות מירבית לשם יידוע כלל הציבור.
עמותות חוץ-פרלמנטריות כגון "שלום עכשיו", בצל"מ, "מוסווה", "אומץ לסרב", "שוברים שתיקה", "גוש שלום", "קשב", "עדאללה", "גישה", "יש דין", ועוד מאות אחרות כדוגמתן, עשויות היו להיות לגיטימיות באם פועלות היו במסגרת הדמוקרטית המקובלת. אין יותר דמוקרטי מאשר להביע דעה הנוגדת את התנהלות השלטון תוך הרצון לשנותו, על-מנת שהכיוון הפוליטי בו הינן דוגלות הוא שיתפוס מקום בבוא זמנן להיות חלק מהשילטון.
אך לא כך הם פני הדברים.
עקב ארועים מכוננים שעברו על העם בישראל משך כ-15 השנים החולפות ונזכיר כאן את הסכם אוסלו הכישלוני, פינוי לבנון הכישלוני, טיוטות הסכמי השלום בינינו לפלשתינים אשר מעולם לא הבשילו, האינתיפאדה השנייה הרצחנית לשני הצדדים, גירוש גוש קטיף וצפון השומרון האסוניים, חמאסטן העזתית, מלחמת לבנון השנייה הכישלונית, מבצע "עופרת יצוקה" שלא הבשיל לכלל ניצחון - כל אלה שיכנעו את הציבור בישראל כי הדרך שננקטה עד הלום על-ידי ממשלות ישראל הייתה שגויה. זהו הבסיס אשר היטה את נטיית הלב הציבורית לעבר מפלגות המרכז והימין תוך נטישה המונית של גוש השמאל הישראלי.
חברו לכך גורמים נוספים והעיקריים שבהם: השמאל הישראלי נטש את הבסיס האידאולוגי העיקרי עליו נשען עוד קודם להקמת מדינת ישראל ופנה לדרך חדשה, קיצונית, על גבול האנרכיה. מושגים שהיו לנכסי צאן ברזל של השמאל האותנטי, השורשי, אשר ניתן למצותם כיצירת מדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית וסוציאליסטית, נזנחו על-ידי השמאל הישראלי החדש של תחילת המאה ה- 1 באופן גורף. השמאל החדש או הפוסט-שמאל הפך להיות פוסט כל דבר, דהיינו בז ומבזה את כל שהאמינו בו ובדין אבות הציונות וכך הפך לפוסט-יהודי, פוסט-ציוני, פוסט-דמוקרטי ופוסט-סוציאליסטי.
זאת אף זאת, הפוסט-שמאל הישראלי התמקד כל כולו בזכויות הפלשתינים בשטחי יהודה והשומרון ובחתירה עטורת אמוק לפינוי השטחים מתוך אמונה משיחית כי פינוי זה יביא את השלום המיוחל. ואכן הנטישה הגדולה של השמאל לא איחרה לבוא. כיום יותר מכל, הימין המתון במדינת ישראל הוא שמחזיק באידאולוגית השמאל מימים אחרים ורואה כחלק מאושיות קיומנו את היותנו מדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית וקפיטל-סוציאליסטית.
התיסכול המתמשך של השמאל בישראל, ירידת הכח האלקטורלי, בוז רב מצד מרבית הציבור באשר לדרכו הנראית כמובילה לאבדון, הם הבסיס לכך כי רבים בשמאל, שהפך קיצוני יותר ויותר, החליטו "לקחת את החוק בידיים", לנקוט "במסלול עוקף דמוקרטיה" וליפול, בחיבוק פתנים, לזרועות הגרועים שבאויבי ושוטמי ישראל מעבר לים.
החל מתחילת שנות התשעים למאה הקודמת החלו גורמים בשמאל, המקצין והולך, לפנות לגורמי חוץ על-מנת לקבל תמיכה ומימון באידאולוגיה הקיצונית אותה ייצגו ואשר נראתה תואמת את כוונות המממנים מבחוץ. זהות המטרות, דהיינו החלשתה הצבאית והכלכלית של ישראל, אמור כיפוף ידה כך שתאלץ לפנות את שיטחי יהודה ושומרון, יצירת מדינת כל אזרחיה ואף קבלת עקרון זכות השיבה הפלשתינית במקרים מסויימים, היוו את הבסיס המשותף לאנטישמים המממנים מארצות הים ומאות העמותות חוץ הפרלמנטריות בתוככי ישראל.
לגבי דידם של פעילי השמאל המיליטנטי, הרי ש"המטרה מקדשת את האמצעים" ובאם פירוש הדבר שיתוף פעולה עם מהרסי ישראל מבחוץ, הרי מה טוב. בכך הפך עצמו הפוסט-שמאל לשלוחי האנטישמים הקשים ביותר לנו ומכאן, למהרסינו מבפנים.
מי הן האליטות?
החל מימי טרום הקמת המדינה ולאחר הקמתה, עמל השמאל הישראלי לבסס ולבצר את שלטונו. באורח טבעי פנה הוא למוקדי הכח העיקריים והם השרות הציבורי, האקדמיה, מערכת המשפט והמדיה והחל להציף מקומות אלו באנשיו. סיבותיהם היו מובנות אך נכלוליות - הללו המאכלסים מקומות אלו אינם עומדים לבחירה, הם בוחרים את עצמם וחבריהם; כל הכח השלטוני בידם אך ללא האחריות המתבקשת במקרה כישלון, ומכאן, משרותיהם עומדות בצוקי העיתים גם בחילופי ממשלות המתחייבים מעצם השיטה הדמוקרטית. נעיר כאן כי השמאל האותנטי לא המציא את השיטה; הוא אך חיקה את המורה האידאולוגית המקורית שלו, ברית המועצות דאז, אשר פיתחה ושיכללה דרך שלטונית זו לדרגת אמנות.
בחלוף 60 שנה לתקומת מדינת ישראל אומנם הפך הפוסט-שמאל לשולי בציבור הישראלי, אך נאמניו נותרו ברובם המכריע על כנם, בעודם נאחזים בציפורניהם בעמדות הכח שנותרו בידם. נציין כאן מקצת ממוקדים אלו והם: חלקים נרחבים בשרות הציבורי, פרקליטות המדינה, בית המשפט העליון, מירב העילית האקדמית במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל וכמובן כ-75% מכלל המדיה הישראלית.
לא לחינם יצר מר יעלון זהות בין השמאל הקיצוני (לדוגמה 'שלום עכשיו') והאליטות הישראליות. הלכה ולמעשה, לכל דבר ועניין, האליטות הישראליות הן-הן השמאל הקיצוני הישראלי ואין לבדלם.
מכיוון כי השמאל הקיצוני (הפוסט-שמאל) אינו מסתפק בשליטתו במוקדי הכח האליטיסטים אלא חותר לכפות דעתו, דעת המיעוט, על רובו של הציבור, ומפאת שהדמוקרטיה אמרה דברה לכיוון אחר, עוקף הוא את הדמוקרטיה שלנו ופונה לפריצים האנטישמים, שוטמי ישראל, בחוברו אליו למימוש מטרותיו הפנים ישראליות. מכאן, הרי שבמבחן העובדתי צודק מר יעלון בכנותו אותם מחלה (וירוס).
אנו מצידנו נוסיף במאמר זה כי כל זמן שהללו אינם פועלים במסגרת הכללים הדמוקרטים וחותרים להשליט דעתם, דעת המיעוט על הרוב אשר אמר דברו, באורח "עוקף דמוקרטיה", הללו מהווים מחלה ממארת, אפשר סופנית אשר יש לרפאה ובדחיפות.
אכן, מרביתם של אלו המכונים "וירוסים" רוצים בטובתה של ישראל, אלו "דרכם לגהינום רצופה כוונות טובות". רק שכבה דקה מתוכם, יהודים, ישראלים "אותנטים", אשר נראה כי התבלעה עליהם דעתם, אלו הנגועים באוטו-אנטישמיות קיצונית, הללו מייחלים לחיסולה של מדינת ישראל על כלל הלאום היהודי בה וכינון מדינה פלשתינית על חורבותיה. הללו מהווים את מחלתה הסופנית של ישראל ומזלנו כי מספרם זעום.
מאידך, כוונות טובות אינן מצדיקות פעולות רעות. פעולותיהם של "הוירוסים" הניתנים להגדרה כ"סוכנים זרים" בתוככי מדינת ישראל הינן פסולות, אנטי דמוקרטיות, חתרניות, אמור אובדניות ואפילו באם חושבים הם כי הינם פועלים לטובת העניין ו"העניין", גרוש המתישבים באיו"ש, הינו נושא השנוי במחלוקת עזה בישראל.
הזמנת התערבות זרה (ושוטמת ישראל בעליל) יש לה אח ורע בהיסטוריה היהודית. חורבן בתינו הראשון והשני והגלויות שבאו על עמנו בעיבותיהם, הם כולם פרי הזמנת כוחות זרים על-ידי יהודים ברי פלוגתא עם אחיהם, להתערבות בעניינים פנים-יהודים. אנו יודעים כיצד להתחיל ביוזמתנו להתערבות הזרה בענייננו, איננו יודעים לעולם כיצד זו תסתיים. ניסיון העבר מלמדנו כי אפשר וזו תסתיים בחורבננו.
בניגוד להתקפה המתוזמרת של המדיה (אמור: "הוירוסים"), זו שהכובע בוער על ראשה, כנגד דברי מר יעלון, תוך שמנסים להשחיר ולהשחית את דמותו, הרי שהמעיין בתגובוני הציבור בכל העיתונים היוצאים לאור בישראל יווכח כי מר יעלון ביטא את רחשי ליבו של מרביתו המכרעת של הציבור באשר "למשנאי החינם בינינו" (אקא – "וירוסים"). כבר זה זמן הוא כי יקום מי שיקום ויאמר את שאנו רובנו חשים, ללא כחל ושרק. טוב עשה מר יעלון כי ביטא באומץ את רחשי ליבנו וזאת ללא תלות בהשתייכותו או בהשתייכותנו הפוליטית.
