ביום חמישי בשעה 07:10 בבוקר התאבד הבדרן
דודו טופז בתאו שבכלא ניצן ברמלה. זה לא היה ניסיון ראשון, קדמו לו שני ניסיונות כושלים שבעקבותיהם נקט השב"ס באמצעים מיוחדים (הכנסת מצלמות נסתרות לתא וקירוב טופז למנהל הכלא, וכן נתן לו השב"ס להיפגש עם עובד סוציאלי פעמיים ביום). לכן לא הוגן להפיל על השב"ס את האחריות על מותו של טופז אלא אם כן יתברר אחרת.
אני מסכים לכך שהתקשורת היא צהובה, סנצסיונית ורודפת שערוריות, אך טופז חייב לה הרבה מאוד. בלעדיה הוא לא היה מתפרסם ומתעשר.
טופז היה בדרן אשר בחומריו המקוריים נגע בעצבים החשופים של החברה הישראלית בשנות ה-80' הסוערות. טופז שיחק במספר סרטי קולנוע אך לא ראה במסך הגדול את ייעודו. למרות זאת, סרטו "תל אביב, לוס-אנג'לס" נחשב כמסמך דוקומנטרי מרתק המעיד על חייו הלא צפויים.
אני לא יודע אם טופז תרם לחברה או שמדובר בבלוף, מה שאני כן יודע, הוא שטופז היה צריך באיזשהו שלב לפרוש מהמסך הקטן ולחזור לבמה כחלק מקבוצת שחקנים או כאמן יחיד (מה שהוא עשה בסופו של דבר כברירת מחדל).
הוא עשה צעד אמיץ כאשר נאם את נאום הצ'חצ'חים" בעצרת הבחירות של המערך ביוני 81', והנחה שעשועונים שחרוטים בזכרוני כ"צא מזה", "שחק אותה", "חפש ת'פיפס" ועוד. התוכנית "הראשון בבידור" הייתה וולגרית, גסה ומשפילה, וטוב היה עושה טופז אם היה מוותר עליה בשלב מסוים, אך האגו והיצר שלטו בו והוא לא ידע לתעל אותם לאפיקים נכונים של יצירה ונתינה לחברה. אם חושבים על זה, חייו של טופז נגמרו למעשה, לא היה לו למה לשאוף אחרי שהוא הגשים עצמו בכל כך הרבה תחומים.
חבל שבחר בדרך כוחנית ואלימה להביע את סלידתו מהעובדה שהטלוויזיה שייכת למישהו אחר ולא ל"מלך הרייטינג". ליבי עם שלושת ילדיו: עומר, דניאל ויונתן, ועם משפחתו הקרובה, ואני מבין איזה אובדן וכאב הם חווים, אך לא היה מגיע להם אדם כמו דודו בדרך ובצורה בהן הוא התנהג במהלך חייו ולא רק בפרשה האחרונה.
חשוב לזכור את טופז בזכות כשרונו האמנותי כפי שזוכרים את אלתרמן, שלונסקי, אבידן, פן, ולא מבחינה אישיותית. יהי זכרו ברוך.