הדילמה הפדגוגית
מערכת החינוך הדתי בפתח תקוה סוערת וגועשת. כל ידיעותיי הן מן התקשורת וממנה אני למד כי בתי הספר ה'פרטיים', השייכים לרשתות חינוכיות המקוטלגות "מוכר שאינו רשמי", ממאנים לקלוט ילדים מעולי אתיופיה בכיתות הסדירות. ה'עול' נופל כמעט כולו על בתי הספר הממלכתים-דתיים ה'ציבוריים' שאינם מורשים לסרב. הללו דורשים שיוויון ב'נטל', ומאיימים בהשבתה (שאולי כבר יצאה אל הפועל עד קריאת השורות, או שמא כבר נמצאה פשרה גואלת). כנגדם טוענים ה'פרטיים' שההתנגדות איננה עדתית, המכונה 'גזענית', אלא נובעת מדרישות בית הספר לרמה לימודית ודתית מוגברת. הצעתם היא לקלוט 'כיתות מכינה' בצד הכיתות הרגילות, ואולי גם לשלבן במסגרת 'כיתות אם' חברתיות וכד'.
גם אם לא דייקתי בעובדות, וגם אם בינתיים צצו 'פתרונות יצירתיים' חדשים, וגם אם משרד החינוך ו/או עיריית פתח תקוה הצליחו בינתיים לכופף את הסרבנים - כל הפרטים הללו לא משנים את הבעיה הבסיסית שצפה ועלתה בפתח תקוה, ולבטח תשוב ותצוץ במקומות אחרים.
גאוות הציונות הדתית
בתחילת דבריי אציין באזני הקוראים פרט שאיננו מוכר לרבים; כל ילדי העולים מאתיופיה לומדים בחינוך הדתי. נקודה! לשמחתנו, בתי הספר הממלכתיים הכלליים פטורים מבעיית קליטת העלייה האתיופית, וטוב שכך, וברוך-השם שכך! הסיבה היא כפולה; בראש ובראשונה העדה היא מסורתית מאוד והמסלול הדתי מתאים להם בטבעיות. הסיבה השנייה היא דרישת מערכת הגיור (שאני שותף לה). כידוע, חלק ניכר מעולי אתיופיה בתריסר השנים האחרונות משויכים לקבוצת ה'פלאשמורה' ומבחינה הלכתית ומשפטית (חוק השבות) הם נדרשים לעבור תהליך גיורי כדי להתאזרח ולהיקלט בחברה היהודית. חינוך דתי הוא דרישת סף גיורית, שהרי הילדים עצמם מתגיירים כדת משה וישראל.
בואו ונחזיק איפוא טובה למערכת החינוך הממ"ד, החמ"ד, שפתחה שעריה לרווחה וקלטה את ילדי העדה האתיופית ביד מחבקת. במבט כלל ארצי מערכת החמ"ד 'שילמה ומשלמת מחיר כבד' חינוכי, לוגיסטי וכלכלי עקב משימה זו, אך כידוע לכל משימה חלוצית יש מחיר. אני מציע לכל מי שעודר בשדה חלוצי ואתגרי שלא לקונן על מר גורלו, ולא לקנא בקולגות למיניהן העומדים מן הצד ופוטרים עצמם מן המעמסה. עדיף ונכון יותר להסיט את העין מן ה'סוציומאטים' שהשתמטו משדה האתגר, או מאלו שכלל לא הוצב לפתחם, ולהתהדר בהישגים למרות ה'מחיר'.
עוד ייכתב בספר דברי הימים למדינת ישראל, ולתולדות גאולת ישראל וקיבוץ הגלויות, 'פרק אתיופי' מזהיר על היחלצות הציונות הדתית בכלל, ועל החמ"ד בפרט, לאתגר החינוך ה'אתיופי'. במסכת-שבח זו ייפקד מקומם של כל ה'יוקרתיים' אשר לא רצו "לפעול עם א-ל", וזה 'ענשם'. מאידך-גיסא, אי-אפשר להכריח בצו בית משפט ובחזקת היד לקלוט תלמידים, לחנכם וללמדם כראוי.
פואמה מרובת צלילים
בערים רבות (ובראשן ירושלים ופתח תקוה) קיימים בתי ספר 'ייחודיים' (על-רקע תיגבור תורני ונורמות-דת במשפחה) המפצלים לגזרים את החינוך הדתי. בתי הספר הממ"ד הרגילים נותרים כ'מצולה שאין בה דגים'. שאלות דומות צפות גם בסוגיות של הצבת חיילי ישיבות ההסדר בפלוגות נפרדות או 'מעורבות', ואני מעלה את כולן בקנה אחד. לכאורה יש טעם בעמדות של שני הצדדים, וממוצא דבר נשמע שהדילמה היא אמיתית.
ואם נגזר עלי להביע עמדה מעשית בסוגייה הפתח-תקואית אומר שההצעה לכיתות 'נפרדות אך מעורבות' די סבירה. יש לבדקה במבחן המעשה, האמנם משקיעים בהם כדבעי, והאם ההבטחה לשדרג תלמידים מוכשרים מכיתת המכינה לכיתת האם מתממשת. מאידך-גיסא וכאמור, לאלץ קליטת תלמידים שאינם מתאימים לתוך כיתה רמתית יותר - נראה לי בלתי מעשי.
ועוד לא אמרנו מילה על הצד השני של המטבע; מה יקרה לתלמיד שזכה להיקלט בכיתה שהיא למעלה מיכולתו, האם האיתגור יגבר או שמא הייאוש. לעתים מנצחים את הקרב ומאבדים את החיילים שנוטלים בו חלק.
