לחישות לילה בתעלת לה-מאנש

נרגעתי. הנחתי את המגש על הרצפה ליד הדרגש שלי, והתיישבתי. הכנתי את עצמי ללינת הלילה ולהגעה לדובר. הקופטי התיישב לידי על דרגש פנוי, וכעבור כעשר דקות הבחנתי בשתי דמויות מתקרבות אלינו. הקופטי קם לקבל את שני הבאים, והציגם בפני: "זהו אחי הצעיר, וזהו ידידנו היקר האב ב'". ואכן, סביב צווארו של הכומר בלט הקולר הלבן שלובשים כמרים. הבאים "כבשו" שני דרגשים ופלטו אנחות רווחה בהתיישבם.

חלפה שעה קלה בדממה מלאה, עד שלפתע פלט הקופטי הבכור: "אתה יודע, מיסטר, זו לי פעם ראשונה שאני פוגש אדם ישראלי. הרשה נא לי לומר לך, שאנו הקופטים עוקבים בהתפעלות אחרי מאבקכם ואחרי השיעור שאתם נותנים לערבים הקרויים 'פלשתינים', במלחמתכם למען החזרת מולדתכם ההיסטורית, ככתוב בתנ"ך". ואילו האב ב' הוסיף: "התנ"ך שלכם הגדיר באורח ברור את אופיו של הישמעאלי, ככתוב בספר בראשית פרק 16 (ט"ז): 'והוא (ישמעאל) יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו', וזה אומנם מה שקורה בכל העולם הערבי והמוסלמי".

כשהערתי ש"כל זה נכתב לפני יותר מ-3000 שנה", לחש האב ב' "אכן", והניד בראשו, ואילו האח הצעיר אמר: "לנו, הקופטים, אין שום סיכוי להחזיר לעצמנו את מולדתנו. הערבים ניצחו אותנו בתחום הדמוגרפי. כיום הם מונים כמעט 50 מיליון, ואנחנו רק כעשרה מיליונים. הם מבצעים נגדנו פעולות טרור. בכל שנה רוצחים מאות מאחינו ושורפים את כנסיותינו. נגדכם מפעילים הפלשתינים את ה'פדאיון'. היזהרו שלא יציפו אתכם".

אז העיר האב ב' בקול רציני: "אמור לי, מר ישראלי, היש סיכוי שישראל תיתן כתף להקמת ארגון בינלאומי של העמים הכבושים על-ידי הערבים, אשר ינסו להחזיר לעצמם את ארצותיהם?"

"נכון שהערבים הציפו אותנו", אמר הקופטי הבכור, "אבל הם מעולם לא היו מצרים ולעולם לא יהיו!"

"והערבים בסודן – הם סודנים?", אמר האח הצעיר, "מעולם לא היו ולעולם לא יהיו. בכל זאת הם עורכים מסעות טבח בשבטים השחורים, שהם אדוני הארץ המקוריים. הוא הדין בערבים בצפון אפריקה – בטוניס, במרוקו, באלג'יר – הם כבשו את הארצות האלה מידי השבטים הברברים. הם גם כבשו את ספרד, אך גורשו משם אחרי מלחמה עקובה מדם".

"נכון מאוד", אמר האב ב'. "אסור לנו, הנוצרים, להרשות להם להשתלט על ארץ הקודש. הם לעולם לא יסכימו לוותר לכם. אולי למראית עין, אבל לעולם לא. כך מלמדים אותם מגיל ינקות. העולם הנוצרי צריך להתארגן למסע צלב חדש, כדי להציל את ירושלים ואת הארץ הקדושה כולה!"

"אתם היודעים שירושלים אינה מוזכרת כלל בקוראן הקדוש של המוסלמים?" שאלתי את בני שיחי.

"כן,", השיב האב ב', "אבל להם זה לא משנה. כשהם חושקים בארץ מסוימת, הם מציפים אותה, מכריזים: 'זו שלנו' וזוממים להשמיד את בעליה המקוריים. האיסלאם הוא דת של הרג וקטילה".

"היכן אתה משרת בקודש?" – שאלתי את האב ב'.

"אפילו אומר לך, אבקשך שלא לגלות, במיוחד לאחר שאמרת לי כי במקצועך אתה עיתונאי", הוא התחמק מתשובה. "אני מרבה לבקר במצרים מטעם הכנסייה שלי. שלטונות מצרים עלולים לחשוף בנקל את זהותי ואת קשרי עם ידידי הקופטים. הרשה נא לי לאחל לכם בהצלחה במאבקכם, ואני אנסה לשכנע את ראשי הכנסייה שלי לחשוב על מסע צלב להצלתה של ארץ הקודש. אתפלל למענכם".

בבוקר המחרת נפרדנו בחיבוקים ובטפיחות על השכם, בהגיענו לנמל האנגלי. תעלת לה-מאנש הייתה סוערת קמעה אותו לילה.

בוקר אחד לפני שבועות אחדים התעוררתי למציאות העגומה של ישראל. היה נדמה לי שאני שומע את לחישתו של האב ב', אז לפני הגעתנו לנמל. רוב הנוסעים שבאולם ההמתנה כבר נרדמו בלילה על דרגשיהם, גם שני האחים הקופטים. האב ב' ואני המשכנו לשוחח בלחישה. לפני העגינה הוא אמר לי: "אתה יודע, לפתע הבליחה במוחי מחשבה, כי אין זה מקרה שהערבים אימצו לעצמם שמות כמוחמד, אחמד, חמיד, חמדן וכיוצא באלה. כל השמות הללו הם נגזרים של הדיבר העשירי – 'לא תחמוד' (אמר בעברית). הם חומדים הכל – את אלוהיך, את ארצך, את ביתך... אין גבול לתיאבונם".

חשבתי לעצמי שאילו פגשתי היום את האב ב' הייתי שואל אותו: "נו, מה קרה לרעיון 'מסע הצלב' להצלת הארץ הקדושה מידי המוסלמים? הלא במקום מסע נגדם, מתנהל עתה מסע צלב נרחב כנגד ישראל; מסע צלב בחסות מנהיגים המרעיפים סימפטיה על הערבים הקרויים 'פלשתינים', כאילו אין דבר בינם לבין אחיהם בעירק, הרוצחים בבני עמם כמעט מדי יום ויכולים לרשום 'לזכותם' עד כה עשרות אלפי הרוגים ופצועים; וכאילו אין דבר בינם לבין אחיהם בסודן, שם שחט הצבא הערבי הסודני כ-300 אלף מתושבי דרפור – תינוקות, ילדים, נשים, גברים, צעירים וזקנים; מנהיגים הנוהגים שתיקה גמורה כשרוסיה, למשל, מגיבה על הטרור הצ'צ'ני המוסלמי בהריסת גרוזני הבירה כליל ובהרג עשרות אלפים".

נראה כי הערבים הקרויים 'פלשתינים' הצליחו – במסע של בכיינות בלתי פוסקת, בנימה של "אנה מסכין" (אני מסכן) – לעורר את היצר הפגאני, האנטישמי, ולתת לנוצרים הצבועים הזדמנות לשפוך את מררתם על שק החבטות היהודי. וכך, בעוד הערבים מכריזים מדי יום כי לישראל אין זכות קיום ב"פלשתין" וכי הם במצב מלחמה איתה, ובעוד ישראל מגיבה על ההתקפות נגדה – כמדינה נורמלית הנוהגת "במלחמה כמו במלחמה" – קמה הפגאניות האנטישמית נגדה במסע צלב מכוון היטב.

אבל אין להתייאש. בין הנוצרים – או יותר נכון, צאצאיהם החילוניים – יש עדיין בעלי יושרה. לפני כ-20 שנה פגשתי את רעייתו של ראש עיריית דיז'ון, מדאם דיבואה. הגעתי לשם במסגרת ביקור של משלחת עיתונאים מישראל, למטרת שיוט בתעלותיה היפהפיות של העיר הצרפתית. בסעודת אירוח שנערכה לכבודנו, הושיבו אותי ליד מדאם דיבואה, אשר תוך כדי סעודה 'כיד המלך', פנתה אלי ואמרה (באנגלית רהוטה): "קראתי בעיתון אנגלי, כי ישראל ודרום-אפריקה ביצעו במשותף ניסוי אטומי. למה לה לישראל נשק אטומי?".

"ולמה לה לצרפת נשק אטומי?", השבתי כדרכם של יהודים, בשאלה. "מישהו מאיים על קיומה? ולמה להן לבריטניה, לרוסיה, לארה"ב ולסין? מישהו מאיים על קיומן? לעומת זאת, האיום למחוק את ישראל ממפת העולם מושמע לעתים קרובות מאוד, מפי מנהיגים ערבים או מוסלמים. ומי ידאג לכך ששואת יהודי אירופה לא תחזור, אם לא ישראל"?

גברת דיבואה נדמה למספר דקות, כאילו רצתה לעכל את תשובתי, ואז לפתע רכנה לעברי והדביקה נשיקה על מצחי. "טי א-רזון", לחשה, והוסיפה באנגלית: "יו אר רייט" (אתה צודק).